התעוררות פתאומית

העוברית ואני מכורבלות על הצד של עמית במיטה. נתונות בתוך שינה רפה שאין בה כוח להסתגר ולהגיף דלתות בפני העולם, אבל גם אין בה הכוח להתעורר ולקום. קרן אור אחת או שתיים מוצאות להן סדקים בתריסי החדר ובהכרה הרדומה כדי לספר לנו את סיפור מסע הטיפוס של השמש שבחוץ אל שעת הצהריים. קולות שמגיעים מן המטבח – זמזומו החד-גוני של המקרר פוגש בתוך החדר שחושך הלילה לא עזב אותו קולות שעולים מן הרחוב ומתערבבים בהם. מה השעה? איזה יום היום? מאוחר או מוקדם? ואיפה הוא? הלך או חזר? ומי הוא יהיה היום? אנחנו מנסות להתכרבל חזק יותר פנימה ולחלום על התשובות לשאלות החשובות האלה. קול צלצול מצרצר בדלת מעיר אותנו במידת מה אך אנחנו ממשיכות לישון. קול הצרצור חוזר בשנית ובשלישית. הדלת נחבטת במקל ושוב נחבטת. נאלצת לקום. שיערי פרוע וריח רע נודף לי מהפה. גברת רזניק הזקנה, שתמיד יורדת מדירתה אל דירתנו בשעות משונות כמו עשר בבוקר, ניצבת מול הדלת שפתחתי. בעלה המנוח, שהיה נגר בעל ידי זהב, בנה את ארון הקיר הלבן שבו תלויים מרבית בגדינו.
"כן, מה רצית?" אני חסרת סבלנות, ובקושי עומדת על הרגליים.
"נתת לי הלוואה למתנה לנכד מאתיים שקלים, אני רוצה להחזיר."
"בשביל להחזיר לי מאתיים שקלים, את מעירה אותי באמצע הבוקר? אני מבקשת, וכבר ביקשתי לא לדפוק כאן על הדלת בשעות הבוקר."
"אבל עכשיו כבר צהריים," לא מבינה הקשישה מה בדיוק אני רוצה ממנה.
"גם לא בצהריים! רק אחרי הצהריים או בלילה. תודה." לוקחת מידה את שני השטרות, סוגרת את הדלת ורצה חזרה למיטה. אנחנו מתהפכות בחזרה מן הצד שלו בחזרה לצד שלנו, ומושכות את השמיכה אל מעבר לראש. אולי מתחת לשמיכה יגבר השקט וירחיק מעלינו את הקולות הפולשניים שמאיימים לסיים את שנת הצהריים השבירה שתחילתה בלילה שעבר.

מתוך הרומן שכתבתי "עובדות מהדמיון".
ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים וגם דרכי בהנחה משמעותית בהשארת הודעה.