בננות - בלוגים / גליה אבן-חן / אופטימיות מאופקת ואירוניה מדודה
גליה אבן-חן
  • גליה אבן-חן

    נולדתי באשדוד ואני חיה בתל-אביב. נשואה ואימא. 1992 : אשת העולם הקטן (שירה) 2009 : אישה מטורפת (שירה) 2014: למשתמט (סרט קצר) 2015: עובדות מהדמיון (רומן) 2016: נצח יחסי (שירה) 2017: רואים לו לכדור-הארץ (ארבעה סיפורים ונובלה) בקרוב: "אין פטנט לאהבה" (סרט) galiaeh@gmail.com  

אופטימיות מאופקת ואירוניה מדודה

חיים נגיד
אופטימיות מאופקת ואירוניה מדודה
על ספרה של גליה אבן-חן עובדות מהדמיון

גליה אבן-חן בורכה ביכולת הנדירה להתייחס אל מצוקות הקיום באופטימיות מאופקת ובאירוניה מדודה, לרוב אירוניה עצמית. כך היה זה בספר שיריה המקורי להפליא אישה מטורפת (ספרא, 2009) וכך בספרה החדש, עובדות מהדמיון. ברומן זה היא משרטטת בהשראה ובאיפוק נדירים, קווים לדמותו של עולם זר ומוזר הנגזר מן העולם המוכר לנו, מתקיים לצדו ועולה עליו בחיוניותו ובריגושיו.
בנקודת המוצא של עלילת הרומן, אישה צעירה ניצבת מול דילמה לא פשוטה: היא רוצה להרות וללדת כמו כל בנות גילה, אך לשם כך עליה להפסיק את הטיפול התרופתי ששומר על שפיותה. היא מצליחה. ההיריון נקלט והחלום הבלתי-מושג שרקמה בדמיונה על ילד משלה הולך ומתגשם. אך ללא התרופות, בד בבד עם התקדמות ההיריון, המציאות מתעוותת וראשה מתמלא בקולות מדברים, מייעצים, מתפלמסים שמנסים להכתיב את פעולותיה. כל הגבולות בין מותר לאסור, בין ממשות לאשליה בין האינטימי למוחצן – נחצים. לצידם של החיים הרגילים, היומיומיים, פורחים חיים דמיוניים, שמתקיימים ביקום מקביל, ומתוארים בעובדות מהדמיון בפירוט ובדייקנות מוקפדים. בטלה ההיררכיה בין הורים לילדים, ובטלה הבלעדיות ביחסי האישות. נמחקים הבדלי הגיל, המעמד המשפחתי והאיסורים המיניים. בספר תשעה פרקים, כמספר ירחי הלידה, וחלוקה זו יוצרת מסגרת מובנית וסימטרית הסוגרת על עולם פרוע ופורץ גבולות. הקוראים עוברים, יחד עם גיבורת הספר, מסע שהוא בעת ובעונה אחת קומי, מוזר, רווי אימה, בדרך אל סוף שהוא הבטחה להתחלה של חיים חדשים.
אבן-חן כתבה ספר מקורי ומרגש, נוגע בעדינות בדברים שאין מרבים לדבר עליהם, ומתאר חוויות שאף אחד או אף אחת מלבדה לא תיארו בדייקנות ובפרטי פרטים כאלה ולא רק בספרות העברית. כתיבתה מעוררת תחושה של אמינות, אף כי היא חוצה גבולות, מעיזה לחדור לשטחים שעד כה היו טאבו, וכל זה נעשה בלא נימת זיוף, ובדרך מעוררת סקרנות, לא בשל העלילה בלבד אלא משום שהחוויות המתוארות מעוררות אמון ומרתקות. התערובת של הנורא עם המגוחך, של הקומי עם הקודר יוצרת רומן הנובע מן הלב ונוגע ללב. וגם רושמו של הקודר מתפוגג לעתים, ובעיקר בסיום הספר.
בעיניי, הספר מעלה שאלה מרתקת: באיזו מידה רשאים אנו לחשוב שראיית העולם שלנו עולה על זו של הסכיזופרני? ההיסטוריה מלמדת שהאנושות חייתה במשך אלפי שנה במציאות שבדתה מדמיונה. העולם נתפס בצורות שונות ומשונות בציביליזציות הקדומות והמזרחיות ובציביליזציה המערבית שלנו, שנשענה לפחות במשך 1400 שנה על דימוי הזוי לגמרי של היקום: הארץ נמצאת במרכז היקום והשמש, הירח וחמשת כוכבי הלכת ושאר כוכבי השבת סובבים אותה. כל אחד מגופים שמימיים אלה הוא כדור שהדפנות שלו שקופות ויש אומרים שהן עשויות מזכוכית, וכל כדור מוכל בכדור גדול ממנו. אך לכולם מרכז אחד – הציר שסביבו נעים הכדורים הדומים לקליפות בצל. הירח מוצמד לכדור קטן, הקרוב ביותר לארץ, ומעבר לו – נוגה המכיל את כוכב חמה, ואחר כך השמש, מאדים, צדק שבתאי, כל
אחד בכדור משלו. כל כוכבי השבת מוצמדים לכדור אחד משלהם – הכדור השמיני. ומעבר לכל הכדורים האלה שוכנת ממלכת האל והמלאכים המבטיחים שהכדורים ינועו סביב עצמם ללא הפסק ושיישאו בתוכם את הגופים השמימיים. הרעיון שהשמיים סובבים סביב הארץ עלה בקנה אחד עם הרעיון שהאדם הוא מרכז היקום, נזר הבריאה, החשוב מכל בעלי החיים, והוא נברא בצלם אלוהים, ככתוב בתורה. אלא שלאחר מכן גילו אסטרונומים שמאדים אינו סובב לאותו כיוון שאליו סובבים הכוכבים האחרים, ותלמי שהמציא את התיאוריה הזאת לא הבין איך ייתכן שהכוכבים הקבועים במקומיהם זזים משם. וכך צפה ועלתה תיאוריה חדשה לפיה כדורים אלה אינם מחוברים ישירות לכדור הנושא אותם אלא לכדור קטן יותר המחובר לכדור הנושא אותם, וכל זה הוא מעין בצל עשוי קליפות שקופות מזכוכית והתנועה שלהם משמיעה מוסיקה – היא המוסיקה השמימית. כל זה היה שריר וקיים ואמת עד שקופרניקוס טען בראשית המאה ה-16 שהשמש אינה סובבת סביב הארץ אלא הארץ סובבת סביב השמש וכך גם כל גרמי השמים האחרים. הוא פרש את משנתו בספרו תנועתם של גרמי השמיים, ואזי הכנסייה טענה כנגדו ונגד גליליאו גליליי, שטען כי הארץ "נוע תנוע" שדבריהם סותרים את הכתוב בתנ"ך על מלחמת יהושע בכנענים שקרא לשמש לא לשקוע, ולירח לעמוד בעמק אילון.
כל זה נראה לנו היום מופרך לחלוטין, אבל בעולם דמיוני זה חייתה האנושות המשכילה במשך 14 מאות שנה, והיום היא מאמצת לעצמה תמונת עולם מדעית לא פחות דמיונית – תורת המיתרים, לפיה החומר מורכב מאלקטרונים, פרוטונים ונויטרונים, ואותם חלקיקים מורכבים מחלקיקים עוד יותר קטנים, תת אטומיים, ואלה האחרונים בנויים למעשה ממיתרים זעירים הנעים בתדרים מסוימים היוצרים את כל החלקיקים שמהם עשויים החלקיקים המרכיבים את גרעין האטום. למותר לציין, שמי שראו חלקיקים אלה, וגם מי שהגו את תורת החלקיקים, ראו אותם מיתרים רק בדמיונם.
משמע, שאנו, הלא סכיזופרנים, חיים במציאות שמציירים למעננו מדענים היוצרים תמונת עולם, המבוטאת בנוסחאות מתמטיות, והמתייחסת לעובדות מהדמיון, ומי שמפקפק בכך, או יוצר לעצמו תמונה משלו – נדחה ומורחק. כדברי הפסיכיאטר רונלד לאינג בספרו האני החצוי: "קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש. תרבותנו מדכאה לא רק את 'היצרים', לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה… שפיות וחירות – כל קני המידה שלנו הם דו-משמעיים ומפוקפקים".

(פורסם בכתב העת גג גליון מס' 35 / 2015)

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגליה אבן-חן