על הרומן "לילה ולואיס" מאת חגית גרוסמן

הוצאת כנרת זב"מ. 207 ע"מ. היה מועמד לפרס ספיר 2014.

ידוע לי שרובכם כבר קראתם וידוע לי שאני במאסף הקוראים ובכל זאת כמה מילים.

הספר מספר על זוג נשוי לילה משוררת ולואיס אינטלקטואל העובד כטבח ולאחר מכן כספרן, ומכאן תמשיכו לבד… התחושה המאפיינת ביותר את לילה היא המצפון המיוסר. זוכרים? מצפון? יש מילה כזאת???

אומרים שאומנות התיאטרון היא הדיאלוג, אומנות הקולנוע היא התמונה, אומנות השיר היא התמצות ואומנות הרומן, הנובלה והסיפור הקצר היא התיאור. הרומן "לילה ולואיס" אכן תואם לאמירה זו והתיאורים בו מקוריים, עוצמתיים ותופסים את רובו.

הספר בנוי מבחינה ארכיטקטונית כרומן לכל דבר. סדר מסירת הדברים אינו כרונולוגי אך ניכר שהוא פרי מחשבהותכנון. עם זאת יש ברומן משפטים שרק משוררת יכולה לכתוב.

""הצילו!!" היא צועקת חרש את קירות בית השכנים. שם נערכת מסיבה, אבל היא לא יכולה לשהות במחיצתם. היא חייבת לכתוב כי היא מרגישה רע מכל הסיגריות שהם נותנים לה. זאת לא בעיה לבקש רעל מאחרים. אהבה זה עניין מסובך הרבה יותר." (ע"מ 77).

""בדידות אימהית, זאת רק בדידות אימהית, אל תשלי את עצמך שיש אימהות אחרות." לחשה בתוכה והרימה את עיניה והתבוננה בחדרה. הוא היה מלא בכיסויים בעיקר מאחורי הדלת, שכבות של צעיפים, כותנות ושלל שמלות מוזרות. כמה כיסויים אישה צריכה עד שהיא נעלמת לעצמה בתוך הראי?" (ע"מ 81).

על תל-אביב כותבת המספרת יודעת כל:

"היא עומדת במרפסת ומתבוננת באנשים רצים במבוך. העיר בולעת אותם ואוכלת לשובע. מורידה אותם מטה אל בטנה ומקיאה בתחנה. העיר מלבישה אותם. העיר מאכילה אותם והם מזונה העיקרי. בלי בני אדם העיר לא תתקיים. בלי אוכל-אדם אין קיום לעיר. העיר היא החיה הרעבה ביותר." (ע"מ 139).

הגיבורה מתלבטת בשאלת העלילה. אני חושבת שהעלילה בספר היא התהליך שעוברים הגיבורים. החלק השני בספר נקרא "התעללות העלילה" שם מעולה וגם מתאים.

אם עוד לא קראתם, עדיין לא מאוחר. כדאי.