גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
עמיחי מבכה את הזיכרון ומזהה את אובדנו עם המוות, שכן מי אנחנו ללא הזיכרונות שצברנו? אבל וולך, ב'אדם צובר זיכרונות' הופכת את משל הנמלה והצרצר על-פיו ומטילה ספק בדרך חיים של איסוף זיכרונות.
רובנו חרדים מאד לגורל הזיכרון שלנו, וספרים רבים עוסקים בשיפור הזיכרון, שימורו וכן הלאה. עם העלייה בעשורים האחרונים בשכיחות דמנציה ואלצהיימר בגיל המבוגר, דומה כי המאמצים והמשאבים המושקעים במניעת המחלה ובמציאת תרופות לשימור הזיכרון – הינם מובנים מאליהם. בשנים בהן זיהה אלצהיימר את המחלה, פעל פרויד, שהעלה על נס דווקא את קרנה של ההדחקה, כמנגנון הגנה נפשי לסילוק זיכרונות פוגעניים. אפילו ללא החוויות השליליות, לעיתים דומה כי מוטב לנו בלי רגעים נפלאים שאינם ניתנים לשחזור, רגעים מתוקים כצל אילן כבד על חיינו, תחתיו לא יצמח דבר.
ואם כך, הכדור עובר אליכם. הנה סקר קיץ ראשון לשנת תשע"ג: למי מבין השניים קיים ביקוש גדול יותר – לזיכרון או לשכחה? נניח, שניתנה לכם האפשרות ליטול אחת משתי הגלולות הבאות שפיתחתי במעבדה:
1. גלולה שתחיה בכם מחדש ובאופן מדויק וחד אירוע/ניסיון (לבחירתכם) מתוך עברכם.
2. גלולה שתמחה מזיכרונכם לחלוטין ולצמיתות חוויה/התנסות (שוב לבחירתכם).
באיזו גלולה תבחרו?
גם אם נכנסתם לכאן רק לרגע – אנא, השאירו סימן: אחת או שתיים. אפשר גם לשלוח לי אימייל, מי שרוצה באנונימיות.
אם יש לכם רגע נוסף, אל תשכחו (כמה אירוני) לכתוב על החוויה שהייתם רוצים להחיות או למחוק.
הייתי רוצה גלולה שתחיה בי זכרונות ילדות מאושרים נשכחים בבית סבתי
או שתחייה בי זכרון של אהבה ראשונה
לא הייתי רוצה בגלולה שתמחה זכרון, שכן גם מזכרון רע ניתן לצמוח ,ללמוד, זהו שיעור לחיים שלא הייתי רוצה לשכוח אלא ללמוד איך להתמודד איתו
חנה,
גם מזיכרון רע ניתן לצמוח: אם להיות מורבידי, גם דשן המשרפות מצמיח היום את יערות אירופה. אם להיות חיובי, גם אודים מוצלים מאש בנו את מדינת ישראל. בין שני אלה, התמודדות היא מה שאנחנו מנסים לעשות כאן.
וזיכרון אהבה ראשונה כמו אדוות הזוכרות את האבן שהוטלה למים.
אני בעד פרויד. ההדחקה.
אני המקרה "האולטימטיבי" :אם הייתי מוחק את הרגע שבו הודיעו לי על נפילתו של בני, האם הידיעה על נפילתו והחיים עם הידיעה הזו היו הופכים את החיים לקלים יותר?
בשלב מסוים, כשהכאב היה בלתי נסבל, הציע לנו פסיכיאטר כדורים המטשטשים את הרגשות.
סירבנו לקחת אותם.
האם זה עונה במשהו על השאלה שלך?
גיורא,
יש לך את זה. את היכולת להביא לי בראש. אני והעניין המדעי שלי, אתה וגרסת המציאות שמתערבבת לי באמצע המחקר. שיתקת אותי, פשוטו כמשמעו ויומיים לא הגבתי לאיש, כמו שאתה רואה.
על כל פנים, בהחלט ענית לשאלה שלי, "אולטימטיבי" שכמוך.
הזיכרון והשכחה הם חרב פיפיות. כל תשובה נכונה
ענת,
אבחנה חכמה. אני תמיד לוקח משהו מהדו-שיח בינינו.
מכיוון שרוב מה שאני כותב עוסק בזיכרון (זיכרון לא במובן הנצחה, אלא במובן של קרעים ברשת הזמן. אולי מה שאינשטיין כינה עקמומיות הזמן. לא בטוח. קראתי מעט מהתיאוריות שלו) אז אני פטור מהסברים מיותרים 🙂
בני היקר לומד את מדעי המוח (וגם את מדעי המחשב) אז אני מנהל איתו שיחות מרתקות. הוא כמו שחקן שח מיומן מכניס אותי לפינות שקשה לי לצאת מהן (אבל אותי לא עשו באצבע, וגם לא … אותו למיטב ידיעתי)
עוד מעט. הקייץ הוא יתחיל לנסות לבסס את התיאוריות שלו באופן מעשי. הוא בעד חקירת הליכי המוח בצורה מערכתית ולא בצורה פרטנית המתמקדת בחקר התא.
הוא מסביר לי ואני מנענע לפעמים עם הראש כמו אידיוט (כי המחשבה שלו מופשטת ומרוכזת כאחד. מה שגורם לי להרים ידיים לפעמים, אפילו שהן בכיסים)
בסופו של דבר, בגלל זיכרוני הלא היררכי (הידוע לשמצה בבקרב אנשים שהופתעו, כלומר נבהלו, מכך שאני זוכר את מידת הנעליים שלהם בגיל מסוים ואת צבע הג'ולות שלהם וגם שלי, שהרווחתי ביום אחד, סתמי, בשנת 66. זיכרון המאפשר לי לזכור דברים חשובים ושוליים כאחד. ע"י שליפת חומרים ממגרות סגורות. חסרות מנעול אפילו) יש לי תיזה שאנחנו בעצם זוכרים כל פעם לא את מה שארע, אלא את הזיכרון האחרון. לפיכך הזיכרון הוא לא דבר קפוא. אלא חי לחלוטין שמשנה את פניו בכל פעם שאתה נוגע בו. הזכרון הוא מחולל תנועה, מעשה. ורגש. דבר דינמי ולא סטטי.
הן לגבי כאב והן לגבי אושר. (ששניהם מדומים באותה מידה)
הנושא כל הקסים, הטריד אותי, עד שאימנתי את עצמי לזכור דברים לפני שנולדתי. .. נו. מישהו עכשיו שיקרא יגיד, הוא באמת אידיוט. אבל עם קבלות אי אפשר להתווכח. בעזרת ההליך הזה של לזכור דברים עוד לפני שהיית קיים. גיליתי כל מיני סודות כמו דברים שאף פעם לא דיברו עליהם במשפחה.
ולא. לא מדובר באינטואציה, אלא סוג הליך של זיכרון. שאני מניח , שאם בני היה שומע עליו. הוא היה מגיב מיד בחיוך, שמרמז על כך שאו שאתה אידיוט. או שאתה גאון (אבל אין שום סיכוי שמישהו יגלה את זה חוץ ממך)
שמעון,
אני שמח שגם הבן שלך ערק לכוחותינו (איפה הוא לומד?). אגב, גם אבא שלי לא יודע להסביר מה אני עושה. פעם אחת הוא בא לבקר אותי פה, בסטנפורד, וגם אחרי שישב איתי לילה שלם ליד המיקרוסקופ האלקטרוני, כשהיה צריך להסביר מה אני עושה הוא המציא שם חדש ומדומיין של תחום מדעי שלא קיים בשום מקום…
הזיכרון שלנו אכן בנוי באופן לא ברור די צרכו, ויכולת השליפה מורכבת יותר מאנלוגית המגירות האהובה על כולנו. למעשה התמונה שתיארת – זיכרון דינאמי שמשנה את פניו בכל פעם שאתה נוגע בו – מתארת באופן קרוב יותר למציאות את אופן העבודה של הזיכרון. זה יפה.
כמעט והמלצתי שתלך בעקבות הבן שלך, אבל האינטואיציות שלך באשר לכאב פחות טובות: כאב ואושר אינם מדומים, אלה הם תהליכים ביוכימיים עם מגנוני הולכת סיגנאלים מורכבים, הגם שהם ידועים רק באופן חלקי. (איך אני יודע? תציץ בלינקדאין שלי, ותגלה משהו נוסף שלי שלא ידעת).
למיטב הבנתי, זכרון הוא נלמד ומשתנה בהתאם לפרשנויות שאנחנו נותנים לעצמנו. לפיכך כל זכרון שלי, אם טוב ואם רע, איננו מדוייק אלא תולדה של מה שהבנתי ואמרתי לעצמי על הרגשות שליוו את האירוע שקרה אז ומה שהבנתי ואמרתי לעצמי במשך הזמן, מה שכמובן שינה את הזכרון והפך אותו למשהו אחר.
נעמה,
אני נוטה להסכים: כמו עץ הדעת, כך גם הזיכרון: טוב ורע.
ועם זאת, אנא עייני בתשובתו של גיורא: תהליכים טראומטיים שמלוּוים בקריסה פנימית ניתנים פחות לשליטה ולתובנות פוסט-טראומטיות.