גם במטבע יש משהו פאלי כותב, בעיקר כשיש לו עיפרון מחודד
"כשאנחנו מתבקשים לפרגן אנחנו למעשה נדרשים לוותר על הביקורתיות שלנו ולעשות טובה לסחבק", כותב אלון עידן (הארץ, סוף השבוע האחרון). ובכן, ארבע שנים בגלות לימדו אותי משהו חשוב: הביקורתיות הזו, שישראלים רבים מחשיבים כל-כך? ובכן, איך לומר לכם את זה בשפה עדינה? תדחפו אותה לתחת. אף אחד לא מעוניין בדעתכם. אנשים בכל מקום מתוקן רוצים לחיות ולתת לחיות.
כמה עמוקה ורחבה התהום המנטאלית בין ישראלים לעולם שמסביבם: הגרנד קניון היה נכנס שם בלי להשאיר עקבות. אבל בואו ננסה לרגע להתייחס אל הקביעה הזו כשאלה: כמה עמוקה ורחבה התהום המנטאלית בין ישראלים לעולם שמסביבם? ובכן, פערי השפה מעידים על-כך בצורה הטובה ביותר. אין שום מקבילה בשום שפה למילה "לפרגן". המילה הזו, שמקורה ביידיש (שבעצמה איננה שפה מפרגנת במיוחד, והברכות שלה גרועות מן הקללות שלה…), היא פטנט הרשום על שמנו. אין חיה כזו מחוץ לגבולות המנטאליים שלנו.
מה שישראלים רבים מחשיבים כחיוך אמריקאי מזויף, הוא למעשה דרך נעימה יותר להעביר את חיינו. כי לא באמת מעניין אף אחד אם קמת על צד שמאל הבוקר. עכשיו תתעלה לדרגת בנאדם ותעשה טוב למי שמסביבך. והמוכר בסופר? זה שמחייך ואומר "שלום אדוני, האם מצאת הכל לשביעות רצונך אדוני?" לא באמת אכפת לו ממך, אבל לכל הרוחות – משלמים לו שיחייך אלייך, אז שיעשה את זה. בתמורה, אתה יכול לחייך חיוך סתמי, אבל נעים, בחזרה.
נעים בלי דעתנות שלילית של אנשים מסביב. אתם חייבים לנסות את זה פעם – זה עושה טוב לעור הפנים ולמזג האוויר (השמיים כחולים כאן יותר, בקליפורניה. בחיי). נעים שהגישה חיובית תמיד. בונה. מחזקת. נעים בלי "ביקורת שלילית במעטה של חמלה", הגדרתו המדייקת של אלון עידן לפרגון. נעים שבאופן קבוע, כמו חוק טבע, כל אחד ואחת בעולמי הצר מעלה רק תרומה סגולית חיובית לחיי.
ומה עם האמת, תאמרו? איך תדע את האמת אם לא נגיד לך אותה? ובכן, אדם מאוזן ובוגר בנפשו יודע שהאמת שלו קיימת לצד האמת שלה, שלי ועוד איזה שבעה מיליארד אמיתות, שמסתובבות להן ככה, רובן, בלי להזיק לסביבה. הנה, אפשר לקחת משהו מפייסבוק: יש שם כפתור 'לייק', אבל אין כפתור 'דיס-לייק'. למה? מה – הם שכחו? לא חשבו על העניין? לא: זה פשוט עניין של גישה.
הנה, נסו כך, זה לא יכאב: קחו חרצית ותלשו בזה-אחר-זה את עלי הכותרת ואמרו: אוהב-אוהב-אוהב-אוהב.
ת'אמת, אני חיה בין אנשים שמחייכים ועושים כל הזמן לייק.
אז לייק גם לך 🙂
נעמה,
זה נפלא לחיות בין אנשים מחייכים כל הזמן (את שכנה שלי, במקרה?). מאחל לך את המרשם המלא: שמש ואור יחדיו ואהבה ללא גבולות נוהגת בם.
נ.ב. אגב, טיפ חשוב ששכחתי להזכיר: אם אנשים מחייכים כל הזמן אבל לא מסתכלים לך בעיניים אלא קצת למטה מקו החגורה, זה אומר שחנות המכנסיים שלך פתוחה. מקווה שחייכת עכשיו.
יאללה יאללה ,פחחח…. איזו רשימה ניו אייג'ית
ארז האהוב, טוב שאתה מביא את ממצאי מה שרואים משם… העניין הוא שהורגלנו לטפוח לעצמנו על שכמנו העקומה מעבודת מייבשי הביצות ולומר לעצמו אנחנו לא עם כשאר העמים אנחנו הנבחרים אנשים בלתי אמצעיים כנים וגלויי לב. וכו וכו. העניין שלבנו הושחר וקהה עד מאוד במהלך השנים וכנות הפכה בעיקר לחרב ולגרזן. ואם זו אמת, כפי שגיורא הציע שכולנו נדחף אותה לתחת. מעניין שאמת חיובית נתפסת כפרגון (כלומר, זיוף). כלומר אצלנו אין עוד דבר כזה!!!! ובאשר לפייסבוק. שיטת הלייק בנתה לי את האישיות מחדש. לא פחות. פשוט וקל. לרגעים בהתחלה תהיתי האם אלה שעושים לייק בכלל יודעים על מה הם מלייקיים. כי הייתי בעד לדעת את "האמת". כיום אני משוחררת גם מזה. עובדה שלא כל אלף חברי הווירטואלים עושים לי לייק. חוק הבררה הטבעית פועל גם כאן. וזה בהחלט שיעור/אימון אמיתית לגמרי ב… לעשות טוב אחד לשני. מה רע? עכשיו רק נמתין כמה שנים טובות עד שהטוב יצא מהקיר…
רגע רגע, לדחוף ל… זה אתה הצעת, ארז. גיורא, את תגובתך לא הבנתי. כלפי מי אתה מכוון את הפחחח…
מה זאת אומרת למי אני מתכוון בפחח… בודאי שלכתבה הניו אייג'ית של ארז!
נמצא באמריקה ושולח לנו עצות.
שאני אפרגן לו? פחחח…
גיורא,
אז אפרגן לעצמי: זה ארז החדש, ילד הפרחים באיחור-מה.
הנה אני מתרגל ניו-אייג' בסגנון הסלון האוורירי:
אני יודע שיש לך אפשרויות בחירה, ואני שמח שבחרת לעשות את עסקיך בבלוג הזה. ותודה שטסת פודולי.
ענת,
למעשה גם האמריקאים כנים, אבל הם מדברים בקודים שלאט-לאט מתפענחים לי.
אני עוד אכתוב על זה פוסט שלם, אבל דוגמה אחת אני חייב לתת: אם הם מתבקשים לתת חוות דעת על מישהו והם אומרים שהוא חכם, המשמעות היא: הבחור אהבל רציני, אל תעסיקו אותו גם אם הוא הבנאדם האחרון על הכדור הזה. רק אם הם אומרים: הבחור מבריק, יוצא דופן באיכויות שלו, אתה חייב לחטוף אותו עכשיו אחרת יהיה מאוחר מדי – אז הם מתכוונים לזה. בפשטות – הסופרלטיבים שלהם נמצאים בסקלה בין תשעים למאה. הכל נשמע חיובי, אבל צריך להבין שהציונים בין תשעים לתשעים וחמש הם עדיין ציון נכשל.
כרגיל, הצחקת אותי. אני לא מתה על אמריקאים – עליך כן
ארז.
זאת לא ביקורתיות. זה חשש מהול בפחד שיצחקו ממך, אם תהיה שונה. במיוחד אם תהיה אדיב מדי. לא מספיק גבר גבר. לא מספיק נחוש (לתפוס חנייה או ציצי של אישה)
אתמול. במקרה לא קניתי עיתון הארץ. כי לא בא לי ללכת ברגל (כי איזה אידיוט דפק לי את האוטו. מאחור. וההוא במקום להתנצל ולשאול אותי איך אני מרגיש. התחיל לצעוק … אתה רק רוצה לתבוע. כי החזקתי בצוואר. אמרתי לו אתה מוכן לשים את האצבעות על הרישיון שלך. למה, הוא שאל?
עניתי לו :
א. כדי שלא יעוף ברוח. אני צריך לרשום את הפרטים שלך.
ב. כי אם אתה לא מפסיק לצעוק. אני שובר לך את כל האצבעות עם הפטיש שיש לי בבגאז' שהרגע כופפת. זה לא אני. זה הפטיש שרוצה לצאת החוצה. להתאוורר.
הוא מייד השתתק. כמו דג.
לפעמים. כאן. בארץ החמה צריך לדבר ברור. כדי שיבינו .
אז בגלל זה לא הלכתי ברגל לקנות את עיתון הארץ. במקום זה נסעתי במונית לערב שירה (שהיה באחת בצהריים . שלושים מעלות בצל. וכמעט לא היה שם צל. וגם לא הייתה שם חנייה. אין שם אף פעם. בטח לא כשהמדרחוב עובד. אבל לא היה איכפת לי. נסעתי במונית. חזרתי במונית. הכול נרשם בהוצאות) דיברו יותר מדי שם. המשורר דווקא די מוכשר. אבל צריך להוציא חוק. כשמדברים על ספר לא יותר משישים שניות, כולל תפאוזות להרשים ותיקון שפתון או שיער.
זהו. אז כמו שאתה מבין. ארז. כונו פה נהיינו עשויים משניים . מעצבים ומתרבות.
בצד אחד מוכנים לשבור אצבעות. מצד שני מסוגלים לסבול שירה בחום ללא צול.
לא קראתי את עידן הפעם. לא קניתי עיתון. אבל בעיניי הוא פסול לעדות.
הוא אוהד של מכבי ת"א ואני של הפועל פ"ת
וזה כמו אש ומים ( הסיפור הראשון שלי שכתבתי, היה סטלמך ראש זהב)
ואני לא יודע איך זה שם באמריקה. אף פעם לא הייתי שם (ואני אחד שהסתובב בחורים נידחים של העולם) אבל כאשר מחייכים אלי, עוברות לי בדרך כלל שתי מחשבות סותרות במוח.
א. הבן אדם זקוק לטיפול שיניים.
ב. לבן אדם אין כסף לטיפול שיניים.
הפרדוקס. הגבול שבין לבין הוא העיקר. לא כל הנוצץ הוא זהב. לא כל השחור הוא אפר של מתים.
תחבר את שניהם ביחד. תמציא את אבן החכמים. יקראו לך משיח. יעלו אותך על הבמה (בשטוקהולם. מול המלכה) ואחרי זה ירו בך בגב. כדי לגלות איך פענחת את הסוד לאושר. את הדרך לאלדורדו.
כשתגמור את הסיבוב הזה. תחזורת. תספר לנו איך היה. ואז.
א. או שנצא למסע
ב. או שנמשיך לשבת על הספה. לפצח גרעינים – אבל הפעם עם שיני זהב – ולהגיד. עשינו את כל הסיבוב בלי להזיז את התחת מהספה.
מר מרמלשטיין הנכבד
אני מתקומם נגד מה שכתבת בקשר לערב (צהרי השירה)
כלומר, לא מפרגן גם לך!
1. מקום האירוע היה מול חניון גרוזנברג (20 שקל, ולמי שיש "מפתח דיסקונט" בחינם!)
2.רואים שאין לך נסיון בהשקות למיניהן: האירוע היה מתוקתק ולא נמשך יותר מ70 דקות. רוב האירועים מסוג זה נמשכים (בדרך כלל בגלל פטפטת בלתי נלאית) כשעתיים ויותר.
אמר את האמת ותפרגן, כן כן, תפרגן: לא יכולת להתרכז בנאמר כי לצדך ישבה דמות מרתקת ומהפנטת (זה אני). כך שלא מזג האויר אשם, לא המשורר ודובריו אשמים.
אני אשם.
קוראים לזה נימוסים !
ולנו יש עשרת דיברות בלי נימוס אחד
כמה חכמה את. לנו אין נימוסים אבל יש הרבה הלכות. אנחנו עם נבחר אבל עם חוט שדרה עקום במיוחד כנראה שזקוק להמון איסורים וצווי עשה ואל תעשה
ריקי,
אני חושב שאפרים קישון כתב שהדיבר האחד-עשר הוא: לא תפרגן!
מתאים לפרנץ קישהונט זצ"ל
אני מודה. אתה אשם.
הוצאת אותי מהריכוז. מהכיוון. מהמיזנטרופיות שלי ועוד השקית אותי ביין (זה שזה היה הפוך זה לא רלבנטי)
איך פירגנתי לך?
את דעתי על ספר שיריך אשלח לך במייל הלילה. שלא תסמיק. מנחת כמובן.
שמעון,
דבר ראשון הרגעת אותי מאד: בצורה מקצועית ואמינה פסלת את עידן כעד לכל דבר ועניין. אני איתך בעניין הזה ורשמתי לי שיעורי בית לקרוא את סטלמך ראש זהב (ואולי תשלח לי אותו, ככה כג'סטה, על החשבון).
עכשיו כשאני רגוע יותר, אפשר לעבור למנהלות. פטיש בבגאז' זה אלמנטארי, יקירי. אפילו כאן, לפני יותר ממאה שנה הפנימו את הפטנט, והנשיא תיאודור רוזוולט כתב בזמנו: "דבר ברכות כשאתה אוחז במקל גדול". אבל העיקר הוא לדבר ברכות. יש גם כמה ישראלים כאלה במקומותינו (נדמה לי שהגרסה המקומית היא "דבר חלש, אתה מחרפן את החורפנים").
אי אפשר לדבר עם יהודים על זהב בשיניים (גם לא על רכבות. מקלחות. הרשימה המלאה שמורה במערכת). ככלל, אני מחייך בפה סגור, לך תדע, אולי איזה פטרוזיליה מהסלט של הבוקר עוד תקועה שם.
ואחרון: כשאגמור את הסיבוב הזה, מי יזכור אותי בכלל. אפילו כדור לא יבזבזו. מוטב שאשאר על הספה כאן.
ארז
כשנגמור את הסיבוב, יסתדרו בלעדינו. אין ספק.
אבל בינתיים, אתה חסר כאן. חזור מהר
ואני מבטיח להתאמץ ולפרגן לך! ואלוהים יודע, כמה מאמץ צריך בשביל לפרגן לך!
אני מפפרגן לך.
בשיניים סגורות 🙂
אתה יכול לשלוח לי את המייל שלך אלי. יש בטח דרך לעשות זאת באתר הזה שאני יחסית ירוק בו.
אשלח לך את הסיפור מייד. שתהנה. אני חושב שאין בו קורטוב של רשע. רק תמימות ועצב.
צודק ארז לא יזיק מעט פרגון קמצני מחמאות הם קמצנים רגשיים פוחדים לפרגן שמא יגרע מהם משהו אפשר לפרגן אבל לא להתחנף חנופה שקופה ודוחה והיא תלויה בדבר אבל פרגון לבבי למה לא?
חנה,
אכן, אלה הן השאלות הגדולות באמת: מהו המנעד בין חסכנות לחנפנות, מהו הרווח ביניהם וכתוצאה מהם, ובעיקר: האם פרגון לבבי הוא אירוע הדורש קרדיולוג או שמא פסיכיאטר.
אהבתי. 🙂