שחרחורת סופרת ומשוררת

      גולדהרט הדף את הדלת בכוח רב, אולי אפילו מוגזם. היה לו עניין עם דלתות. הוא מצא אותן ווכחניות ועקשניות, לא פחות מאשתו. הפעם פגעה הדלת בדלפק הכניסה, והאגרטל הגבוה, בתוכו כמה גרברות כמושות, נשמט אל הרצפה והתנפץ. ריח המים הבאושים שעמדו באגרטל וקול רסיסי הזכוכית הנגרסים אל הסוליות ליווה את כניסתו אל אולם חדר הכושר, שעמד בשיממונו.  ...

      עבודה משותפת של לילך הברמן ושלי. (דימוי מתוך "מכתוב", רומן הביכורים שלי, שיראה אור בקרוב.)      

        אז אנחנו הולכים לקנות אופניים, כי אין כיפורים בלי אופניים, ואין כפרה להורים שלא קונים אופניים. "אנחנו צריכים שניים." אנחנו אומרים למוכר ובלי להרים את הראש הוא שולח אותנו לטייל בשדה של אופניים, מכל המינים והסוגים, ג'ונגל של אופניים. איתן לא מסתחרר מהנוף, ובוחר זוג צהוב זרחני, שלמרבה המזל, פורח ממש מולנו. אסף, לעומת זאת, מצביע למעלה ...

      בעקבות "מכרז הרימונים" של שרון שלי ברעם, http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17846&blogID=310 החלטתי להרשות לעצמי להיות השלישית, כי איתני התחיל ללמוד בביה"ס "רימונים", (כהוכחה, הלוגו על חולצת ביה"ס, ושרשרת הרימונים שענדו כל תלמידי כיתה א' ביום הראשון…) ובאותו יום, כאילו תיכננתי את הדברים על פי ההתרחשויות במטע… התחיל אספי ללכת לגן "תאנה". נו. מקרי לגמרי. אבל אין ספק שחזרנו לארץ זבת חלב ודבש 🙂   ...

      בין כמה תגובות שקיבלתי על הקטע האחרון מ"מכתוב", http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=17803&blogID=290 קיבלתי את התגובה הבאה: מאת: אמא מזועזעת דואר אלקטרוני: תוכן המסר: בתור מורה, מיד כשהילד פטר אזר אומץ ונכנס לכתה סוף סוף היית צריכה לחבק אותו ולהציג אותו לפני הילדים,ולא לחכות שיעשה את הדרך המפחידה פנימה לכתה לבד! ואז כבר לחטוף ממישהו… ואחר כך את פתאום עוזבת כיתה שלמה, ורצה ...

        לא יכולה לכבוש התרגשות של אמא. איתני עולה לכיתה א'!  ולא יכולה שלא להזכר בקטע הזה, ולהביאו. אולי כי מבוסס על חלקי זיכרונות אמיתיים. והיה פטר, שלמד אצלי לפני כמה שנים. הוריו בחרו להתעלם מהמלצת הפסיכולוגית להשאירו בגן שנה נוספת, והעלו אותו לכיתה א', בכל זאת. התעקשו לזרז את גדילתו בכוח. אני נזכרת ביום הראשון, כשרק התחילה השנה. "בוא, פטר." האצתי ...

            המבואה הייתה קפואה, למרות שכבר בשלב חתימת החוזה ביקשו מבעל האולם, גבר בגיל העמידה בעל חריצי חן עמוקים משני צידי הפה וסיגר מגודל אחד בתווך, לדאוג לחמם את החלל הגבוה כראוי. "אני צריך חום." הסבירה, "אני סובל בקור." בעל האולם, – אנה לא הצליחה לקלוט את שמו ובוודאי שלא את שם משפחתו, כי היה עתיר עיצורים גרוניים – הישיר ...

      כמה תובנות בנוגע ליחסי ארה"ב ישראל    J    1.  צר לי להפריך את האמונה שלנו, ש"אין על הירקות והפירות בארץ". יש ויש. האבטיח בארה"ב היה טעים פי אלף. כנ"ל הכרוב. שלא לדבר על פירות יער. מצד שני הלחם והגבינות והבמבה והפתיתים והמרק עוף ואפילו הרוטב סויה…  טוב. "אין על האוכל של ישראל"… 2.  לא רק שכולם כולל כולם נוהגים פה כמו ...

  אז היום עשינו קניות לבית ספר. מחברות, עפרונות, תיקים. מיליון רשימות ציוד. מיליון דברים. כי איתני עולה לכיתה א'. ואנחנו עומדים ליד הקופה, והיסטריה, ממש היסטריה, מלא מוכרים ומוכרות, ושני בעלי החנות, חובשי כיפות סרוגות, מזיעים מרוב עבודה והתרוצצויות. ואני מכירה את בעלי החנות האלה. ולא אוהבת אותם, תמיד אני מגלה אצלם "טעויות" בחשבונות, ובחוץ עוד אמרתי למוש, "אולי ...

    אם היה לי זמן, הייתי כותבת סיפור על ההתרחשויות ההזויות בבננות. אבל אין לי זמן. מצד שני, יש לי ארבעה ילדים בחופש, שלושמאות עמודים של "מכתוב" להגהות אחרונות, עוד איזה חמשת'לפים ארגזים לפרק, עוד סיפור שאני עובדת עליו ומפרק אותי בלי שום קשר לכלום, ועוד הרבה חברים טובים טובים ואהובים אהובים שטרם פגשתי, וכבר קצה סבלנותם. גם הם ...