שחרחורת סופרת ומשוררת

"אני נהנת כל כך מהתיאורים של ישראל בשתי התקופות שהספר נע בינהם בהתחלה. את תופסת את רוח התקופות כל כך טוב! אני ממש מרגישה בדירת השיכון החיפאית של אדיבה. הכל חי ונושם. טוב, אני חוזרת לספר! זה הרגע הראשון מאז תחילת השבוע שהלב שלי מתרחב מהנאה. אז תודה לך. הספר פשוט כתוב נפלא."

ריאיון מצולם באולפני וואלה    

עושים סדר (דקה 21) דווקא השורה האחרונה-אחרונה בריאיון אצל בן כספית ב"עושים סדר" ששודר הבוקר בטלוויזיה החינוכית, מחזיקה את עיקר המסר שביקשתי להעביר. כלומר, אחרי שבן כספית ואנוכי דיברנו על ההכרה הנדרשת בפרשת ילדי תימן החטופים כצעד ראשון בונה אמון, הפטיר בן כספית "אף אחד לא יכיר לך בזה" ועניתי לו, "זה לא לי, זה לנו." אני באמת מאמינה שזה ...

אושר!

גיא פרל חבר מהמם כל כך וחכם כל כך, קריאותיו תמיד עמוקות ורחבות ויודעות וזוכרות, אני קוראת אדוקה של הבלוג הספרותי- פסיכולוגי שלו, קרא את "גלבי" שלי, והוא הראשון, כך נדמה לי, שתופר את הספרים שלי – ארבעתם – יחד, מטליא כמה מוטיבים חוזרים ונשנים, ומכסה אותי בשמיכת מחשבותיו הטובות. הוא גם כותב, וזה משמח, כי זה ספר שממש צריך ...

על קוראת אחת מהממת לב: פעם בהרבה זמן קורה לסופר, סופרת במקרה הזה, (אני) לפגוש קורא, קוראת במקרה הזה, (מיכלי) שהוא השתקפות שלו עצמו. אתמול, בזמן הריצה, (הריצה משחררת) כל הזמן חשבתי על מיכלי סין, שזו הייתה תמונת הפרופיל שלה הרבה זמן. קיבלתי ממנה מכתב מטלטל כשיצא "דושינקא", (הילד הכי מורכב שלי, לדעתי, הקצת דחוי) כבר אז חשבתי לעצמי שככה ...

עוד שלוש רשימות מרגשות, עמוקות, על "גלבי" שלי, שממלאות אותי אושר. אוסיף ואומר שכל ההתייחסויות לעברית של הספר, העברית – אהובתי, מכפילות את האושר הזה ואני מלאת הודייה. תודה תודה תודה. ***************************************************************** הראשונה, של אהוד אמיר: השואה מול היעלמם של ילדי תימן: מי לוקח? אלה טראומות מתחרות; הנושאים האלה נפיצים ונדושים כאחד. כל כך הרבה התייחסו אליהם, עד שנדמה שלא ...

אני נשאלת כל כך הרבה פעמים לגבי הסופים הלא סופיים בספריי, ותמיד אומרת, כל סיפור הוא הסיפור שאינו נגמר. זה שאני, או כל סופר אחר, סיימנו לכתוב אותו, ממש לא אומר שהסיפור נגמר. שזה סופו. הסוף הוא אין סופי. והנה מיה טבת דיין, המשוררת המופלאה כותבת את זה, כל כך חכם, נוגה ועמוק כדרכה. *** מיה טבת דין הַסּוֹף שֶׁלָּנוּ ...

"בסוף הוא מתפוצץ הלב, מרוב דמעות…" כך הרגשתי בסיום הקריאה של הספר המרגש הזה. כמה כאב, כמה עצב, כמה רגש, מסוגל הלב להכיל, קראתי את הספר פעמיים, בפעם הראשונה רציתי לבלוע אותו וגם להשהות את הסיום שלו, רציתי למתוח את ההתענגות על המילים, התיאורים הצבעוניים והססגוניים, את התיאורים הכואבים ובעיקר את השיחות של הדמויות. רציתי לסמן משפטים משמעותיים וגיליתי במהירה ...