שחרחורת סופרת ומשוררת

הדרך לדבנקולום הייתה ארוכה עד מאד וירוקה עד מאד. מצידי הדרכים גבהו מטעי עצי הגומי (שמפיקים באופן דומה למייפל, כלומר, הגומי הוא נוזל המטפטף מתוך הגזע) ושפעת עצי הקוקוס, הפאפיה, המנגו והבננה מעורבבים זה בזה עד שקשה למצוא מין את מינו, צומחים מכל עבר, מעל ומעבר, וביניהם שדות אננס, הגדל, מסתבר, בערוגות שיחים נמוכי קומה. חלפנו על פני עוד כמה ...

אז כמה רגעים אחרי שעלינו על סירת דייגים שעם ערב מוסבת לספינת תיירים שכזו, ספסליה המרופדים הזמינו אותי לשבת באופן מיידי, שכן אני חוטפת בחילות אם האדמה או המים רוטטים תחתיי, התפתחה שיחה חברית בין עולי הסירה. הם שאלוני, באנגלית שעוד לא התרגלתי אליה ומחצית מהמילים נפלו סתומות על רצפת הסיפון, איך זה שאני נראית מקומית בלי להבין מליאלם. אני ...

אלפי דורות חלמתי עלייך/ ערב ראש השנה ובדרך נס אני מתגלגלת לבית הכנסת היהודי האחרון בקוצ'ין. בשאר בתי הכנסת בדרום הודו, חלקם מתפוררים ממש, חלקם נלחמים על חייהם, לא מצליחים להשלים למניין. "את נוסעת לבית הכנסת?" שעה קודם פנתה אליי ישראלית לאחר ששמעה אותי מנסה להזכר איך אומרים הל באנגלית. ניסיתי להסביר לנשים שישבו איתי לשולחן איזה תבלינים נשתמרו במאכליה ...

״אלפי דורות חלמתי עלייך״ זאת השורה שהתנגנה לי בלב אמש, כשנחתתי בהודו. בתמונות, שני פילים ניצבים לצידי כל אחת מעמדות בידוק הדרכונים, הכתב המליאלי היפהפה, (מליאלם היא שפת המקום: קרלה) תומס מקבל את פני ואני מגלה שבהודו נוהגים בצד שמאל של הכביש.  

 היחס לזמן, או האין-יחס לזמן, אמרו לי יודעי הודו וחכמיה, הוא ההבדל הראשון שאשים עליו את האצבע, וזה נכון, כי הנה, זה הדבר הראשון שאני מתיישבת לכתוב עליו, דווקא אני, שסופרת את החיים בדקות ומודדת מרחקים באיזה שעון פנימי שמתקתק באופן כפייתי כמעט, ואין, ובעצם אסור, לבטל זמן, אין דבר כזה שעה ללא תכלית הרי; או שאני כותבת, או שאני ...

חמש סיבות לאושר: 1. כשמתקשרים אלייך מעיתון חשוב ומספרים לך שנבחרת להיות בין הנשים "פורצות הדרך" לשנת תשע"ו. את זוכה להיות זאת שעשתה את זה בתחום הספרות. 2. כשאת מחבקת את מיה, משוררת שיד אלות היופי והאהבה נגעו בה, אבל היא בעיקר אחות שנולדה לך השנה בחצי הכדור המרוחק, ואמש נחתה בארץ. 3. כשגשם של הזמנות למופע "בראשית הייתה אהבה" ...

עִם בּוֹא הַסְּתָו קָלְחוּ הצִּפֳּרִים מֵעַל רָאשִׁי וּבַאֲוִיר הָיוּ חָדֵי הַקֶּרֶן כֹּה סְמוּכִים, רָאִיתִי אֶת רִיסֵי זְנָבָם מִתְגַּפפִים תַּחְתַּי, בְּהוֹנוֹתי סָמְרוּ טוּרְקִיז הָאוֹר נִצְבַּע פִּשְׁתָּן מִחוּץ לַגּוּף שֶׁלִּי הִתְמָעֲטָה אַהֲבָתְךָ, (הָיִינוּ בְּגִלְגּוּל אַחֵר כְּשֶׁאֶצְבַּע קַדְמוֹנִית צִיְּרָה עַל גּוֹרָלֵנוּ זוּג כְּמוֹ צְבָאִים פְּחוּסִים עַל קִיר הַמְּעָרָה) הִצְמַחְתִּי עֲנָפִים בִּמְקוֹם זְרוֹעוֹת פְּקַעוֹת שְׂעָרוֹתַי פָּרְאוּ וְהִשְׂתָּרְעוּ לְרֹחַב הַמִּטָּה עֵינַי זָלְגוּ עָלִים, יְרֹקֶת, רְטִיבוּת, ...

לִפְנֵי הָעֵץ הַזֶּה, הַמִּתְקוֹמֵם הָיְתָה תְּלוּלִית עָפָר, כָּעֵת הוּא מִתְעַרְטֵל, עָלָיו מִתְבּוֹסְסִים בְּצֵל לִפְנֵי הָאֶבֶן הַיְּשָׁרָה הָיָה זֶה סֶלַע שֶׁנִּימִים דַּקִּים וַאֲדֻמִּים שְׁזוּרִים בּוֹ כִּמְנִיפָה לִפְנֵי כָּל הַמִּלִּים הַמַּשְׁכִּיבוֹת הָיְתָה רַק אוֹת וְאוֹת וְאוֹת לִפְנֵי הַצְּעָקָה הָיְה פה הַס לִפְנֵי כֵן לב לִפְנֵי הָאֵין הָיָה לִי אַבָּא

הַגּוּף שֶׁלִּי זוֹכֵר אוֹתְךָ הֵיטֵב כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה שֶׁעוֹד שׁוֹמַעַת אֶת הַיָּם הַרְבֵּה אַחֲרֵי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ מִתּוֹכָהּ, שֶׁהוֹצִיאוּהַ מִתּוֹכוֹ גַּלֵּי יָדַיִם, רְטִיבוּת גְּמוּרָה קֶצֶף לְשׁוֹנוֹת מִתְמַהְמֵהַּ וְצוֹבֵר עַל יְרֵכַי פְּשׁוּקוֹת

לשמיעת השיר בקולי "אִמָּא, אַתְּ מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהִים?" (בני אָסַף, בן 6, ֵֹׁעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים תשע"ה) צילום: אפרת סטרטינר אֲנִי מַאֲמִינָה בֶּאֱלֹהֵי גַּרְגֵר רִמּוֹן אֶחָד הַמְּמָאֵן לְהִבַתֵק מִן הַקְּלִפָּה, בֶּאֱלֹהֵי הַגַּלְעִינִים הַמֻכְמַנִים בִּבְשָׂר הַפְּרִי, בֶּאֱלֹהֵי הָעֶשֶׂב הַשּׁוֹטֶה וְהַחִטָּה, בֶּאֱלֹהֵי הַתְּאֵנִים, פְּרִיחַת הַתַּפּוּחִים בַּגַּן, בֶּאֱלֹהֵי הָאֲדָמָה עָצְמָה הַחֲמִימָה, הָאַכְזָרִית, בֶּאֱלֹהֵי הָרוּחַ, הָאֲוִיר, בֶּאֱלֹהֵי הַקֹּר שֶׁבָּא פִּתְאֹם (תּוּכַל לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן?) וּשְׁמֵי הָעֲנָנִים ...