שחרחורת סופרת ומשוררת

    לידידי אשר על הבננות, וגם לקופים מהצד. סליחה. לצופים מהצד, אני חייבת לחזור על המשפט שחתם לי את יום האתמול, זה כולה בלוג! בשם אלוהים. קצת כותבים. קצת חושבים. קצת מציירים.קצת מכירים. קצת מהגגים. קצת משגגים. כל אחד כטוב בלוגו עליו. אספר לכם, אני אכן בשנת חופש, בבוסטון. מעורר קנאה? אולי. אבל תתנחמו. גם אני לא ציפור דרור. ...

          טוב, זה שהאמריקאים הם עם קצת בעייתי. אמרתי. הם הרבה פחות נחמדים מאיך שהם היו רוצים להיות. הם הרבה יותר נחמדים מאיך שצריך להיות. הם נחמדים רק למי שהם חושבים שמשתלם להם להיות נחמדים. והם נחמדים אם אומרים להם להיות נחמדים. בקיצור, הם לא נחמדים. היום פגשתי אמריקאי אחד כזה. ושכה אחיה, אצלו הקומבינציה הבלתי אפשרית ...

          דימויים יפים לא מספקים אותי ואני  מאוננת אותך אל תוך החלומות שלי שם אני יפה וחכמה מאד ושם אתה אוהב אותי כמו איש סהרורי המחזר אחר הלילה כמו דייג במעי הליוויתן הגדול כמו סופר שדקרו אותו עפרונותיו כמו נגר שמחבק עצים בלי שאף אחד רואה            

     קצת לפני שאני שומעת את נשימות השינה של קטנטני, וקצת אחרי שאני מהדקת אל גופם את השמיכה, אני מספרת להם אגדות.  הם אוהבים אגדות. גם אני אוהבת. בעיקר מהסוג הזה:   לפני שנים רבות, הייתה חתולה. חתולת בר שחורה. היא גרה לבדה ביערות אפריקה.  ימים חלפו, ונמאסה על החתולה הבדידות. היא החליטה לקחת לה בעל. חתול בר אחר. היא חשבה שהוא היצור ...

          "בואי, אנחנו נאחר. כבר כמעט וחצי." אריק רוכס את המעיל עד מעל לצוואר. מבליע את הסנטר. מהדק את השרוך תחת פלח השפה. אני משתרכת אחריו קפואה. משתדלת לרונן את צעדי. מנסה להתפעם מכלניות מתורבתות מדממות בתוך אדניות תלויות לאורך השדרה, אבל לא ממש מצליחה. עיני צדה את כובע הצמר המתוח כמעט על לעיניים. את כפות הידיים שהשתבללו אל ...

         פה בארץ חמדת מיין מתקיים כל מה שאפשר לדמיין פה אחיה, ופה אצור חיי חופש, חיי דרור פה תהה השכינה שורה אבל אני רוצָה בחזרה ! (מילים לחן וביצוע: מקהלת העלים של ניו אינגלנד בעזרתי האדיבה) ובכל זאת, למרות שחנה התלוצצה, אפשר גם לסיים ככה: אין פה שכינה ואין פה תורה, ואני רק רוצה בחזרה!  

      אז שלא תהנה אי הבנות. כדי להוציא את המשפחה המתוקה שלי לטיול בן שלושה ימים נדרשות מנות גדושות של רגישות ונחישות שאין לכל אחד.בטח לא למישהי כמוני, שרגישות ונחישות הן לא יותר מצמד מילים שמתחרז היטב ויכול להוות בסיס טוב לכתיבת שיר חדש. ולא, ילדי אינם לובשים חולצות כתומות בשעות הפנאי, לבעלי אין חיבה מיוחדת לגוש קטיף וגם אני לא ...

         חמישה עשר ביולי, 2009   כולי נוזלת דם. מהציצי. מהבטן. מהברכיים. נחלים. עד לכפות רגליים. מי שרואה את זה מרחוק עוד יכול לחשוב שזה צלוליטיס. למרות שאין עלי גרם אחד של שומן מיותר. אפילו הבן זונה מודה בזה. "אין. אין עלייך בגירה. את כּוּסית על את." בעצם, היה מודה. הוא כבר לא יוכל להגיד את זה יותר. לא נראה ...

                אִשָּׁה שֶׁכְּמוֹתִי – מיה אנג'לו  חִיּוּכֵךְ, שְׁבִיב בְּשׂוֹרָה שֶׁל שַׁלְוָה. מַהפֵּכוֹת מִתְלַהֲמוֹת מִתְפַּיְסוֹת בַּאֲפִיקֵי שָׁדַיִךְ. מְלָכִים פּוֹשְׁטֵי יָד וּכְמָרִים אדומי טבעת מְבַקְּשִׁים תְּהִלָּה בְּמִפְגַּשׁ יְרֵכַיִךְ. לְפִיתַת הָאֲרָיוֹת. לְחִיכַת הַטְּלָאִים.   דִּמְעוֹתַיִךְ, נֵזֶר פְּנִינִים שֶׁפָּקַע, בִּגְלָלָן דָּהֲרוּ פַּרְעוֹנִים לִמְצוּלוֹת הַיְּאוֹר. מֶרְחֲצָאוֹת הַדָּרוֹם מִהֲרוּ לְהַבְרִיחַ שַׁעֲרֵיהֶם בִּפְנֵי הַלַּיְלָה כְּשֶׁרוּחוֹת הַמֵּתִים הָלְמוּ בָּם אֶת שְׁמֵךְ. ...

       שניים בינואר, 2010          "שמך?" "שושנה. אבל כולם קוראים לי שושי." אני מעמידה פנים שהשאלות שלו בכלל לא מעצבנות אותי. "אתה גם יכול לקרוא לי שושי. אם אתה רוצה." אני מוסיפה. הגמד מלכסן אלי מבט. עוד מבט הוא מקדיש לשופט. מבט נוסף, נדמה לי שמחויך, הוא שולח לשורה הראשונה. שם, רגל על רגל. בשמלה ...