שחרחורת סופרת ומשוררת

  איתן היה הילד הכי יפה בכיתה. הכי חכם. הכי. הוא למד איתי רק בכיתה א' ובטח לא היה זוכר אותי, אם היה חי. אבל לי הספיקה שנה אחת. אי אפשר לשכוח אהבה ראשונה.   http://www.youtube.com/watch?v=RAvOOdb_CWw&feature=related  

        אבא של יניב נהרג על הרמה. ביום כיפור. כשהיינו בני ארבע. גם אבא של עינת נהרג. בסיני. גם אבא של ניר. אבל לא ביום כיפור. אלא בין המלחמות. לא זוכרת בדיוק מתי. גייסו אותו למילואים. למרות שלקה בהלם קרב ביום כיפור. נועם, החבר של מרתה, נהרג בשלום הגליל. ובן דוד של יניב. גם בשלום הגליל. או אחרי זה. כשקראו ...

          יש לו צרור מפתחות גדול שהולך איתו לכל מקום. "אתה כמו סוהר." אני אומרת לו תמיד, והוא שונא את זה. אבל הוא לא יכול לוותר עליו. הוא קשור לצרור הזה כמו אל כלב. בפעמים שהוא בא אליי ומוציא אותו מהכיס, ועונד אותו, ככה, על האצבע, ומנדנד אותו, שישמיע רעש… אני מבינה שיש לנו זמן ושהוא לא ...

בדיוק לפני שנה העליתי את הפוסט הזה. לטעמי הוא עדיין רלוונטי. בפייס בוק התפתח דיון מעניין באשר להבדלים, אם בכלל, באשר לתפיסת השואה בין ילדים מזרחיים לילדים אשכנזים בני הדור השני. כמו שכתבתי לפני שנה, ואני עדיין סבורה כך, קיימים גם קיימים הבדלים. אפילו בדור השלישי. אבל בטח יש בעניין הזה מחקרים. צריך רק להגיע אליהם.  http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15871&blogID=290  

         כבר בלילה הייתה לי הרגשה רעה. התלבטתי אם להעיר את איתי, אבל החלטתי לתת לו לישון. הוא בתקופה נורא קשה גם ככה. אז קמתי לבד, ובדקתי. איזה ארבע או חמש פעמים בדקתי. ולא היה כלום. נייר הטואלט יצא נקי. חשבתי שאולי אני סתם לחוצה. ו"לחץ", את זה נעמה אומרת לי כל הזמן, "זה הגורם מספר אחת." ...

        לא ידעתי שיש לו בכלל את הטלפון. "אנחנו בחיפה." הוא זורק לי. "אתם איפה?" לוקח לי כמה רגעים לזהות שזה הוא בכלל. "באנו לבקר את רובן." בלי שלום. בלי מה נשמע. כלום, ככה. "תרצה להיפגש?"  "זה תרצו" אני אומר לו.  "מה תרצו?" "התחתנתי." "באמת? מזל טוב. יופי. מי זאת?" הוא מצליח להמם אותי. נפלט לי, "אתם רוצים לפגוש אותה?" ...

          מזרחי זה השחור החדש אורית בן משה     עוצמתו של "מכתוב" טמונה בתנופה הסיפורית שלו: קשה להניח אותו מן היד, וקשה להישאר אדיש לדמות מורכבת וכנה כל כך, המיטלטלת בין שלל הזהויות שלה וחותרת אל עצמיותה בנחישות מעוררת כבוד. שפתה עשירה וגדושה, ויש בה חושניות נדירה, בעיקר בתיאורי הגוף על תנוחותיו ומכאוביו   בתיאורים ...

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1225322.html?more=1 הפרק הזה מ"מכתוב" ממש מתבקש:   "איפה חנית?" אני שואלת את אחסאן כשאני משליכה את הסלולארי לתוך התיק. אחסאן מצביע על הטנדר הלבן שלו. אני מבחינה בזית זקן מוטל על צדו בחלק האחורי של הבגז. סבך שורשיו היבשים מעיד כי הוא עומד לשבוק חיים. "תגיד, השתגעת או שנדמה לי? מה, עקרת את הזית הזה?" "לא אני עקרתי." ...

      הנוף כל כך מרהיב ורוחש ומנצנץ. כאילו מיליוני דבורים כחולות ותכולות וטורקיזיות נפוצו אל השמיים והמים. סדיני החול הרכים, הלבנים, נמתחים על פני המישורים עד קצה גבול שדה הראיה, ועוד הולכים ומתהדקים ככל שהם מתקרבים אל הים. רוזי עוקפת אותי בנענועי אגן עליזים, ואני פוסעת אחריה. לכיוון הסלעים שבפאתי הכביש. "בואו, המים נהדרים!" אבא שלי צועק לרוזי ...