על איך מירו אמסלם (בעלה של רקפת אמסלם) כפרה עליו שאלוהים יברך אותו הציל את חיי ועל תיקון הלב;
בצהריים אני מגיעה לביתה של רקפת, אחות ליבי, לחזרה אחרונה לקראת הערב בנהלל. אני מוציאה את המפתחות, יורדת מהמכונית, עומדת לסגור את הדלת, ולפני שאני מבינה מה קורה, המכונית מתחילה להידרדר לאחור. מדובר ברחוב תלול להפחיד. אני עוצרת את המכונית תוך שאני נשענת ומחזיקה את הדלת, בגופי.
עכשיו, ועם כל הכבוד לי, המכונית שוקלת פי עשר ממני.
מרוב הלם, אני מחשבת אם פשוט לעזוב אותה שתמשיך להידרדר במורד הכביש מבלי שתגרור אותי איתה. אני אפילו לא צורחת או קוראת לעזרה, כי אני קפואה. אפילו שמע ישראל לא אמרתי. ופתאום, כמו משמים, רק אלוהים יכול להסביר איך ולמה – בתוך שניות האימה האלה, אני רואה את מירו במדרגות. דוהר לעברי, שועט אליי כמו סופרמן, רק חסרה לו גלימה ותחתונים לא סקסיים. בחושי על הוא הבין שאני במצוקה ועף מן הבית. (רקפת ועידן בתוך הבית בכלל לא מבינים שמתרחשת דרמה בחוץ) הוא חוטף ממני את המפתחות, צועק לי, 'זוזי! זוזי!" קופץ לתוך האוטו, לוחץ על הברקס ומושך את האמברקס חזק יותר.
זהו. המכונית מסתכלת עליי וכאילו אומרת לי, מה את רוצה? את לא רואה שזאת ירידה מטורפת? מה את משאירה אותי כאן לבד? למה שרק אני אלך קאפוט.
שאלוהים יברך אותך, מירו נשמה. תודה תודה תודה.
ואנחנו מגיעות לנהלל. אני רק יורדת מהאוטו, נושאת את ארגז הספרים שלי, ושתי נשים טובות שואלות אותי, "אפשר לעזור לך?" "לי? לא, לא תודה." אבל תודה, בחיי. ואז רקפת עידן ואני יושבים בצד, מחכים לתורנו לעלות, עוד לפני שקראתי שיר אחד, עוד לפני שרקפת התחילה לשיר, עוד לפני שעידן התחיל לנגן, באו אלינו כל כך הרבה אנשים במאור פנים ובטוב רוח. חג שמח, כמה טוב שאתם איתנו פה. יא אלוהים, מה נהיה. איזה קבלת פנים נפלאה שמיד מחייכת אותנו, כמוסת הרגעה שקוראים לה 'אהבה'. לאט לאט מתמלא המועדון עד אפס מקום. עוד ועוד ועוד אנשי תפילה ואנשי עמל. המונים. ואנחנו עולים לבמה. שרות, צוחקות, מקריאות, מדברות על הלב השבור, המתגעגע, הכמה, ועד סופו של הערב יש תחושה שהוא מתאחה. הקהל מריע אחרי כל שיר של רקפת, וכל קטע נגינה של עידן וכל שיר שאני מקריאה. ובמשך דקות ארוכות לא שוככות מחיאות הכפיים, ואנחנו עולים להדרן! הדרן? כן, הדרן!!! איזה אושר ואיזו התעלות. אין מילים.
יום של ניסים ואהבה וחמדה וחמלה ותיקון ב קהילת "ניגון הלב"