נוסחה ושבחה
…ש לנו אפוא נוסחה לפרשנות שירה עברית – ובינתיים נראה שהתגבשה גם נוסחה לשירה העברית עצמה. מסתמן זרם-מרכזי של שירה לירית עכשווית, שכמו נעזר במרשם בדוק של אמצעים ספרותיים אפקטיביים. דברי שבח לשירה שמצאה "נוסח" המקרב אותה ללבו של הקורא ההדיוט יישמעו כחילול הקודש של אידיאל פריצת המסגרות וזעזוע הבורגנות. אך לא. תמיד היו "נוסחאות" של שירה (קחו לדוגמה קיצונית את צורת הסונֶטה). גרפומנים נעזרו בהן כדי להסוות את בינוניותם, אך גם משוררי אמת לא בחלו בשימוש בהן, כְּתבנית ליציקת האיכויות האישיות הייחודיות להם.
ה"נוסח" החדש בשירה העברית איננו, כמובן, צורה קבועה; אדרבה, היעדר צורה קבועה הוא חלק מהנוסח. מדובר בשורה של מאפיינים והעדפות, שמשורר בעל מגע-זהב יודע להיעזר בהם בלי ליפול לקלישאה ולהתחנפות. ספריהם של איריס אליה כהן ושל גיורא פישר שהופיעו השנה הם דוגמאות לספרים מעולים השותפים למגמה זו. כמוהם, עכשיו, ספרה המצוין של מאיה ויינברג.
ואלה עיקרי "הנוסח". השיר קצר, עד עמוד אחד. אין לו עניין להמציא את השירה מחדש. הוא מעביר חוויה שכולם יכולים לקלוט, ונמנע מצפנים אישיים פרטיים. הוא נוטה לגזור מהמציאות החיצונית אמירה על מציאות פנימית – באמצעות הקְבלה, צירוף מילים לא צפוי, דימוי, ארמזים טקסטואליים ושורות-מחץ. הוא משתדל לא להיות דרמה קווין ולא להתמסכן גם בעוסקו בתוכני נפש קשים. להפך: יש בו הומור. הוא רקום סביב מטאפורה מרכזית, ולעתים משתמש בה נגד עצמה. הוא נמנע ממשחקי מילים מצועצעים, אך משחיל אחד או שניים מעודנים. לעתים רמוזים בו חרוזים, והם תורמים להרחקת השיר מהפרוזאיות המקובלת בקרב משוררים אחרים בני זמננו. קובץ-השירה של משוררים אלה יכלול בדרך כלל פרקים או מחזורים סביב נושא מסוים, וכך תוקנֶה לספר ייחודיות.
לקריאת הרשימה המלאה: נוסחה ושבחה