שחרחורת סופרת ומשוררת
לִכְבוֹד
הַמִּלְחָמָה
שֶׁתִּתְרַחֵשׁ
בַּקַּיִץ
הַקָּרוֹב
אֵינִי נִמְצֵאת בַּבַּיִת
בִּשְׁעוֹתיִך הַקָּשׁוֹת
אֶסַּע לְחוּ"ל
כְּלוֹמַר, לִשְׁוַיְץ
שָׁם הַחַיִּים קוֹרִים
בְּדִיּוּק בַּזְּמַן
וְיֵשׁ גַּם שׁוֹקוֹלָד
בְּמִלּוּי דֻּבְדְּבָנִים
שחרחורת
נזיד העדשים תמיד יהיה לרועץ . והדשא של השכן תמיד יותר ירוק. נדמה לי שתפסתי את הקריצה הצינית בשירך אני מקווה
האירוניה מרירה יותר משוקולד שאין בו דובדבנים להמתיקו, הבחירה בשוויץ בעיני אף מעצימה את הכאב. אולי כי שוויץ מאוסה בעיני. שמוטב לברוח אפילו למקום כמו שוויץ, מאשר להמתין ל"התרחשות המעניינת" שמציאותנו כופה עלינו שלא בטובתנו. בעוד ששם החיים "קורים" – אפילו הבחירה במילה הדלה הזו רב משמעותית, במקום ב"מתרחשים", כדי להצביע על העדפת קיפאון החיים השוויצרי(ולא רק בגלל הקור …). זה מזכיר לי את לונדון, והייאוש הנוח. במקום שוקולד יש "טלוויזיה טובה", שאין כן בשוויץ, ארץ שבה אין גזענות ושנאת זרים בכלל, יעני. אבל היום הם מתגמדים לעומת אלה שלנו.
שוויץ מאוסה גם בעיני ולא רק על שמעון רוזנברג.