חגית אלמקייס:
"אם בן אדם כבר מצליח לגעת באושר, אפילו זמני, אפילו מאיים להתפוגג, לא איכפת לו מה חושבים האנשים מסביב. הוא בכלל לא רואה אותם. האושר מעוור בתכלית"… מסיימת לקרוא את "דושינקא, נשמה" של איריס אליה-כהן. גמעתי בשקיקה עמוד אחר עמוד, מהופנטת לעלילה ולחיבורים המופלאים בין הסיפורים והדמויות, סקרנית בכל פרק יותר ויותר, עד שהכל התחבר כמו קסם. ואז זה נגמר… וואו. איזה ספר. כתיבה אותנטית, נוגעת, חזקה. אחרי החוויה של "מכתוב" קצת חששתי לגשת אליו, אבל מכתוב זה מכתוב ודושינקא – נשמה… איריס יקרה, תודה. שהלב שלך לא יפסיק לכתוב.
דוד
איריס יקרה, סיימתי לקרוא את שני הספרים שלך ״ מכתוב״ ו ״דושינקא נשמה״ ( הרגע סיימתי) ולא הצלחתי להתאפק מלכתוב לך מיד שאני קוראת כפייתית כל חיי, קראתי מאות ספרים , וכבר מזמן לא קראתי משהו שמתקרב באיכות שלו לכתיבה שלך. מחכה בקוצר רוח לספר הבא. רחלי
איריס יקרה, סיימתי עכשיו, בדמעות, את דושינקא. ספר שכולו נשמה והנאה צרופה. שליבך ימשיך לכתוב לנו. חיבוק. שיר – לי
Iris; Maktub is an absolutely stunning book
It opens wide wounds that our israeli society needs to acknowledge as worthy of serious debate; racism being one of the. And yet, u r able to show as well, that israeli society also strives to b inclusive and embracing of many different cultures. You and I are examples of that incredibly rich mix of sources
Tonight, in NYC, Sifrut Achshav, a literature class at the 92Y will b discussing your book. We recently read Dudu Bussi's Imma mitgaagat 'Lmilim. I am sure some comparisons will be made.
Is there anything that u would like us to know about the book before delving into discussion? Maybe a video link with an interview?
Todot rabot!!!
Mayrav
תמי לימון:
מיקי גוריון:
המון זמן לא קראתי ספר נפלא כשלך-דושינקא…
מאז שהייתי בולעת ספרים לתוך הלילה לא יצא לי לגמוע ספר באחת ומבלי לעזוב אותו לשניה, למזלי רבצתי כל השבת במיטה ויכולתי להתעלם מהרעשים בחוץ
יש בו בספר רבדים כל כך מגוונים, הרובד היומיומי (מחשבותיה של הדס, הדקויות שבהן היא רואה הכל, כמעט כמו דימה הגאוני שחודר לנשמה בראיית הלילה שלו) הקולח כל כך והזורם לכל הכיוונים, המתעכב וסוטה מן הדרך, המשתהה והאסוציאטיבי, הרובד הכמעט עגנוני של סיפור חנה במרוקו וכיסופיה אל מואיז, תיאורי המין הנפלאים והפיוטיים, האירוטים והטוטאלים, הרוך שנובע מן הדמות המלטפת והכמהה של הדס לעומת הקרירות היחסית של אושרי, תיאור הילדות של דימה ונתן- דימה ששובר את הלב בפחדיו וראייתו העמוקה, האם, וקוסטיה הרשע ומחלת הקמצנת שלו, שירבוב ביטוי יומיום , מהיום וביטויים של פעם מברית המועצות, ומרוקו, רחמים שמעורר חמלה לעתים, הריחות והצבעים וכל הפאזל הטלנובלי הנפלא הנארג בחום ובכשרון…
יש לי עוד המון מה לומר על הספר ואני זקוקה לקצת זמן כדי להתרחק מעט מההצפה הרגשית שהוא עורר בי, אך כרגע הבטן שלי מדברת, יחד עם בטנם של הדס ודימה…
לאיריס
דיאלוג עם ביתך ברכבת
פגשתי בה יפה ונאוה ודומה לך והייתה משחקת באייפון שלה והיו לה עיניים כמו שלך והייתה מדובבת בהן אפליקציות משביעה אותן לבוא באצבעותיה הארוכות והעדינות
ורציתי לומר לה את הבת של איריס נכון?
והיא בטח הייתה עונה לי נכון איך ידעת?
והייתי אומרת לה ,אני יודעת לפי הלב
והיא הייתה אומרת, מה , רואים לי אותו?
והייתי עונה לה אני מנחשת אותו, אבל את שלה רואים עובדה ראיתי הרבה ממנו
איפה? הייתה שואלת
והייתי עונה בספר החדש שלה, שבו היא בוראת נשמות
מה כן? הייתה שואלת ומרפרפת באפליקציות כמו שצעירים אוהבים
כן ,מה לא קראת?
היא בטח תספר לי הייתה אומרת כפי, שבתי הייתה אומרת לו מישהו היה שואל אותה על ספרי
אז בואי אספר לך על היופי בספרה של אמך הייתי אומרת לה : על דימה והרכבת הנצחית היוצאת ובאה אל תוך חייו כל הימים ,ועל הדס(ששמה כשמה של בתי) ועל דרכה אל הסליחה ועל חנה רועת הצאן שיש לה מהלכים בעליונים והיא עולה אליהם בסולם מיוחד של חלומות (כמה אהבתי את הקטע על הסולם )
ועל אושרי ועל האושר קצר הטווח ,שחייו חיי הרף כמו חיי פרפר
ועל יום הכיפורים והמחילה הגדולה אליה צריכים להתנקז חיינו –ספרדים ואשכנזים: רוסים אתיופים מרוקאים ופולנים כאיש אחד
ככה הייתי מספרת לביתך לו הייתי מדברת איתה
ואז אזרתי אומץ ושאלתי: מהיכן את ואמרה לי : מתלאביב ואני נוסעת לחיפה וידעתי ,שהיא אינה ביתך אבל מה זה משנה ,העיקר שדיגדגה בי מחשבות
ורציתי לספר לך עליהן
בקר טוב ומופז לך
מרים קוץ
:מספרת את סיפור חיינו, סיפור השכונה, השיכון, השכנים, הדודים, ההורים, החברים, את הסיפור שלנו ומה שגדלנו להיות.
ואט אט סיפורינו חיינו הצבעוני (כמעט כמו שפתה של איריס) מתגלה ומתכסה, מתגלה ומתכסה. והמלים מלהטטות בצבעים, ובקולות, ובריחות, ובטעמים. נוגעות ופוצעות הן המלים.
איריס היקרה- תודה ענקית על מה שאת ומה שאת מעניקה לנו בשפע.
רוצו לקרוא: דושניקא, נשמה/ איריס אליה כהן
יציאתה של הדס למסע מתעכבת, כל עוד היא מבקשת למלא את החסר בה בסגנון בולמי – הן בבולמוס האכילה המתואר והן בסצנה המינית ב'זוּלה' (שכתיבתה מהווה מלאכת מחשבת של איפוק ועידון מבלי לוותר על פרט ולו הקטן ביותר). אבל, כבר בסיומה של הסצנה בזוּלה נרמז על מגעה עם חסכיה באופן שאינו בר מילוי בתחליפים – היא נותרת משתוקקת אל הגברי הפנימי, המופשט, השלם, גם בעיצומה של ההתמלאות הקונקרטית, הבולמית, היא חושבת: "דווקא הוא היה הכי בפנים מכולם"… הדבר בישר ואף חייב את יציאתה למסעה ההתפתחותי.
בהמשך התמוגגתי לגלות שהבלונדיני, אחת הקונקרטיזציות שעשתה, הוא נתן – אספקט של דימה, צל גשמי וקר של הגבר אשר בנשמתה. ובעמ' 303-304, היא נוגעת בצלקת של דימה, ומיד היא נוגעת בצלקות מהן היא עשויה – במובן הפנימי אלו אותן צלקות. לא רק הפצועים נפגשים כאן, גם הדס נפגשת כאן עם הדס, וזה בעיני הרגע בו תהליך הריפוי מקבל תפנית – מגע ישיר עם הפצע.
המון זמן לא קראתי ספר נפלא כשלך-דושינקא…
מאז שהייתי בולעת ספרים לתוך הלילה לא יצא לי לגמוע ספר באחת ומבלי לעזוב אותו לשניה, למזלי רבצתי כל השבת במיטה ויכולתי להתעלם מהרעשים בחוץ
יש בו בספר רבדים כל כך מגוונים, הרובד היומיומי (מחשבותיה של הדס, הדקויות שבהן היא רואה הכל, כמעט כמו דימה הגאוני שחודר לנשמה בראיית הלילה שלו) הקולח כל כך והזורם לכל הכיוונים, המתעכב וסוטה מן הדרך, המשתהה והאסוציאטיבי, הרובד הכמעט עגנוני של סיפור חנה במרוקו וכיסופיה אל מואיז, תיאורי המין הנפלאים והפיוטיים, האירוטים והטוטאלים, הרוך שנובע מן הדמות המלטפת והכמהה של הדס לעומת הקרירות היחסית של אושרי, תיאור הילדות של דימה ונתן- דימה ששובר את הלב בפחדיו וראייתו העמוקה, האם, וקוסטיה הרשע ומחלת הקמצנת שלו, שירבוב ביטוי יומיום , מהיום וביטויים של פעם מברית המועצות, ומרוקו, רחמים שמעורר חמלה לעתים, הריחות והצבעים וכל הפאזל הטלנובלי הנפלא הנארג בחום ובכשרון…
יש לי עוד המון מה לומר על הספר ואני זקוקה לקצת זמן כדי להתרחק מעט מההצפה הרגשית שהוא עורר בי, אך כרגע הבטן שלי מדברת, יחד עם בטנם של הדס ודימה…
אני ממלציה עליו ממש בחום ובאהבה.
נ.ב:באתר סימניה תמצאו גם את ההמלצה שלי.
שיהיה לך המון הצלחה ומכל הלב,מגיע לך.
ומתחשק לי לבכות. והרבה זמן לא בכיתי. ואפילו לא מקישור לדמות, לארוע בסיפור. פשוט כי כנראה דושינקא נגע בנקודה מסויימת בנשמה שמאוד רוצה לצאת עכשיו. ככה. מהעיניים.
בדיוק כמו המארג שטווית שידע ליצור מהמון חלקיקים של פסיפס תמונה סופית וחלקה. מתלווה אליי התמיהה שמעוררת הערצה ליכולת (המופלאה בעיניי) שלך לקחת חלקים כ"כ כבדים, עגולים, משוננים וכ"כ כ"כ ספוגים וליצור משהו מאוגד וחלק ונקי. ובתור אחת שמאוד אוהבת את החלקים שמרכיבים (לעיתים הרבה יותר מתמונה שלמה) הלכתי שבי, כמעט בעיוורון עם תודעה פקוחה ועירנית אחרי האור המזהיר שזרעת לאורך כל הסיפור. עד הסוף שהתחבר לי עם השיר בהתחלה. עד תחימת החלקים משני הכיוונים בתוך תמונה.
את מדהימה. עוד לא נתקלתי בסיפור בו יכולתי לראות את החלקים רוטטים וחיים בתוך התמונה עצמה.
תודה לך,על דושינקא.
המון תודה.
גמרתי כבר אתמול לקרא את "דושינקא, נשמה".
לפני שאכתוב לך משהו על תחושותיי, אני חייב לספר, שלולא היה לי "אינטרס אישי" בספר,(השיר שלי "סוף קיץ ישראלי" מופיע בפתח הספר), ספק אם הייתי קורא בו. אני יכול למנות על אצבעות יד אחת את הרומנים שקראתי בעשור האחרון. מאז שמרום נפל בג'נין, הפכתי להיות עם הפרעת קשב וריכוז. רק כשאני כותב בעצמי, אני יכול להתרכז.
כל הסיפור הארוך הזה בא להסביר את התמיהה של אשתי כשראתה אותי אוחז בספר בן 368 עמודים, ובמשך כיומיים מסיים אותו. (אמנם עם הפסקות פריגי'ידר ופייסבוק). כך לא נוהג מי "שחייב" לקרא.
חטאתי לספר, לא התאפקתי, ובשלב מסוים קראתי את סופו, אך זה לא הפריע לי (להפך) לחזור למקום שעזבתי,ולהמשיך ולקרא. מבקש לדעת, כיצד תצליחי לחבר בין החוטים ולהגיע "נכון" לסוף הספר.
אפשר לדבר ולכתוב על הספר מהמון כיוונים.
אני בוחר לכתוב על הדבר שכמעט בטוח שאף אחד לא יגע בו. ובעיני הוא אחד המסרים המפליאים (לפחות אותי) והנפלאים של הספר:
הנחמה שבמין.
גיבורת הספר, הדס, עוברת לאורך הספר, סדרת מפגשים מיניים, עם מספר דמויות מהקשת הישראלית, דמויות ממוצא שונה וגילאים שונים.
אני מכיר את גיורא, הטהרן, שהיה מכנה את הבחורה הזו בכל מיני שמות גנאי החל מ"מזדיינת" ועד "הורסת משפחות". והנה גיורא זה, קורא, מבין, חומל, אוהב,ומסיר מעצמו כל חומת מוסרניות ואומר לעצמו: איזו מתנת ניחומים נפלאה נתן לנו הבורא, וצריך לנצל אותה.
כשהגעתי לסוף הספר, הבנתי מדוע בחרת בשיר "סוף קיץ ישראלי" לפתוח בו את ספרך.
אני חוזר ומודה לך, על הכבוד שהענקת לי.
אני מאחל לכל גיבורי הספר, שנמצאים אמנם בסופו של מסע מסוג אחד, דרך צלחה!
כולם שם דושינקא, נשמות.
אני כבר מתגעגע אליהם.
גיורא
קצת מוזר לי לכתוב לסופרת…אבל המיל שציינת ב"תודות" פשוט קרא לי לכתוב לך 🙂
שמי שרית, בת 37 נשואה + 2 מחיפה. למה אני מציינת את קורות החיים שלי ? אולי כדי שתוכלי להבין את ההקשר שממנו אני כותבת.
הלילה הזה, באחת וחצי ליתר דיוק, סיימתי לקרא את "דושינקא, נשמה".
הדמויות עוד רצות לי בראש, קטעים מהספר, ובעיקר חשק גדול לחלוק את העונג/כאב מתוק שחשתי שקראתי את הספר.
דבר נוסף שמתחשק לי זה לשבת ולקרא בו שוב. ל
להתעמק שוב בדיאלוגים ובתאורים – אני חושבת שאני מסרבת להפרד מהספר.
שלחתי המלצה לכל חברותיי ואין לי סבלנות שמישהי מהן תקרא ותסיים כדי שנוכל לדבר על הספר.
"דושינקא נשמה" הוא ספר מופלא בעיניי.יכולתי ממש להרגיש כל דמות.
ברוח יום העצמאות, אם הייתי צריכה להגדיר משהו ישראלי – המארג שרקמת בספר, הוא, הוא הישראליות בעיניי.
הצלחת ללכוד את הדבר החמקמק הזה במילים – מדהים !
חוץ מזה – בתור חיפאית, כל ספר שעלילתו מתרחשת בחיפה כבר חביב עליי כפליים. לדעתי זאת העיר היפה ביותר בארץ.
אז מה רציתי לומר ?
להודות לך על חוויית קריאה יוצאת דופן.
הדמויות, העלילה, הזרימה ובכלל הכתיבה הכל כך רגישה שלך ריגשו אותי מאוד !!
בדיוק כתבתי לחברותיי שהסיבה היחידה שלא כתבתי כך על "מכתוב" היא שגיליתי אותו רק עכשיו.
אז, מחד, נהניתי מחווית קריאה של שני ספרים מדהימים אך מאידך,הסמיכות ביניהם גרמה לי להשוואה.
אני בטוחה שאת שניהם עוד אקרא שוב והפעם במרווח כך שאוכל להנות משניהם שוב.
תהיי ברוכה בכתיבתך
אני כבר מחכה לקרא עוד מפרי עטך.
מכל הלב,
שרית
איריס, איזה יופי…התגובות מרגשות מאד…
איריס, אני עדיין עם הדושינקא – מטיילת במרחבי הנפש של הדס ושאר הגיבורים שהפלאת לתאר ולטלטל תרתי על פני ערים וארצות. כבר יכולה לברך אותך על ההשג ועל הכשרון, על עבודת תחקיר מדוקדקת שנראה שעשית באהבה ועל היכולת להציץ לא רק בנפש הדמויות המככבות אלא גם בנפש מגזר זה או אחר בחברה הישראלית המגוונת. מרימה כוס לכבודך – בּוּדֶם זְדוֹרוֹבי :). חג שמח וחיבוק
תודה מקרב לב חברות אהובות