פני שנה וחצי בערך, בעודי ספונה לי בחדרי, כותבת את אחד הפרקים הכי קשים של "דושינקא" (דימה ברכבת, למי שקרא) מחליק אלי פתאום, מתחת לדלת הסגורה, הפתק הזה.
אימא היכָּרה
את אחי תוֹבָה
באולם
אסי תִילך בְּרחָה
מגן ספר יפה מאד
מאהבה
אסף
(ואיתן מעבר לדף)
העימוד במקור, השגיאות במקור, הניקוד במקור, המגן לספר (?) במקור. המאהבה במקור. למות מאהבה, בחיי. והמכתב הזה הוא הקמע שלי ושל דושינקא. תלוי מעל לשולחני.
רוב ברחות לך ולאספי איריס. הגיע הזמן להיפגש:)
הכי נוגע ללב. יש לי מהילדים דברים כאלה. אני מתייק אותם. היום הם מתביישים במה שכבו אבל עם השנים אין אוצר יקר מ"הר הקסמים" שילדים כותבים.
אין על ילדים אני עוברת זאת שוב עם נכדי
הם הקמע של הלב
תודה מקרב לב חברים, סוף חג שמח וימים מלאי רוח ונשמה