רִקְמַת הַחַיִּים

אַתָּה דּוֹפֵק בִּי

וּפוֹתֵחַ

וְתוֹלֶה לִי אֶת

הַלֵּב. הֵיטֵב. 
וּמַהֵר.

וּמָה הַפֶּלֶא?

בְּשִׁעוּר מְלָאכָה, לָמַדְנוּ

אָנוּ לִרְקֹם, (גַּם חֲלוֹמוֹת)

וְהַבָּנִים – לְנַסֵּר.

אָנוּ, כָּרָאוּי לִנְקֵבוֹת,

הכלבנו צִפוֹרִים

וּלְבָבוֹת. וְהֵם

מַסְמְרִים.

"חָזָק ומדויק" הָיָה המורה צוֹעֵק

בְּאָזְנֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי הַשְּׁרִירִים.

וַאֲנחנוּ הָיִינוּ צוֹחֲקוֹת

ומתבדחות.

וְעוֹד אֲנִי נִזְכֶּרֶת.

הַבָּנִים הַחֲכָמִים, אֵלּוּ שֶׁיָּדְעוּ לִקְרֹא

תַּרְשִׁימִים, ניגרו מתלה

לִמְעִילִים, אוֹ אֲרוֹנִית

לְמַפְתְּחוֹת.