שחרחורת סופרת ומשוררת
וּמָה הטַעַם בִּתְעוּדָה
שֶׁאֵין בָּהּ צִיּוּנִים וְאֵינָהּ מדווחת:
חֶשְׁבּוֹן – מצוין. הִיסְטוֹרְיָה – מצוין.
עִבְרִית – כִּמְעַט טוֹב מְאֹד.
לָשׁוֹן – בִּלְתִּי מַסְפִּיק. נִתְפַּס מַעְתִּיק.
(כֵּן, אַבָּא. בְּתַחְבִּיר מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ מַזְהִיר)
וּמָה הטַעַם בִּתְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ
לְלַמּדני דָּבָר עַל התנהגותךָ:
מִשְׁמַעַת – הַמְשֵׁךְ כָּךְ.
כָּבוֹד לזולת – הַמְשֵׁךְ כָּךְ.
שׁמִירה עַל הסֵדֶר וְהנִקָּיוֹן –
טָעוּן שִׁפּוּר.
וּמָה הטַעַם, אַבָּא, בִּתְעוּדָה שלא נִיתָן לְהלין בָּהּ
עַל אִי הֲכָנַת שִׁעוּרֵי
הַבֵּית.
קראתי איריסקה,
את כל המחרוזת עד כה.
(כתבת אותה בעקבות משהו ? ברר)
הנושא המפחיד בעולם לחלקנו, ואני מצויה היטב לצערי בחלק מהחומרים בעקבות מסע כזה עם חבר קרוב השנה.
המחירים, המצבות, המרחק בין מה שקרה ואיננו לבין הדברים המוזרים-מגוחכים שנשאר כאן לעשות סביב זה.
תודה רוניתה יקרה. אכן בעקבות מות אבי. תשע שנים חלפו מאז, ועדיין.
שבוע טוב ממש.
תגובה שהתקבלה מאת רוחה שפירא:
וּמָה הטַעַם בִּתְעוּדָה
שֶׁאֵין בָּהּ צִיּוּנִים וְאֵינָהּ מְדַוָּחַת:
חֶשְׁבּוֹן – מְצוּיָן. הִיסְטוֹרְיָה – מְצוּיָן.
עִבְרִית – כִּמְעַט טוֹב מְאֹד.
לָשׁוֹן – בִּלְתִּי מַסְפִּיק. נִתְפַּס מַעְתִּיק.
(כֵּן, אַבָּא, בְּתַחְבִּיר מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ מַזְהִיר).
וּמָה הטַעַם בִּתְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ
לְלַמֵּד דָּבָר עַל הִתְנַהֲגוּתְךָ:
מִשְׁמַעַת – הַמְשֵׁךְ כָּךְ.
כָּבוֹד לַזּוּלַת – הַמְשֵׁךְ כָּךְ.
שְׁמִירָה עַל הסֵדֶר וְהַנִּקָּיוֹן –
טָעוּן שִׁפּוּר.
וּמָה הַטַּעַם, אַבָּא, בִּתְעוּדָה
שלא נִיתָן לְהַלִּין בָּהּ
עַל אִי הֲכָנַת שִׁעוּרֵי
הַבַּיִת.
איריס יקרה, שלום רב!
לא רציתי להתפרץ לדלת פתוחה ולהגיב בתוך הפוסט, בגלל הנושא הרגיש והטעון- אֵבֶל.
תיקנתי את הניקוד, כי הוא מאד משמעותי,בדרך שאת אומרת את הדברים; בעיקר המילה – הַמְשֵׁך.
הבית האחרון הוא להרגשתי החזק ביותר בגלל שאת מעיזה להלין=להתלונן על אי=אין (הכנת שיעורי הבית). הוספתי את ה' הידיעה "ה- בית"
כי לבית הזה יש כתובת והיא את, וכאן את יוצאת לאור דרך שלילת האין – ציונים בעיני הילדה שלך.
קראתי את ספרך "מכתוב" וגם שם חשתי את התסכול הילדותי שלך עם צלקות שרובינו כואבים אותן גם כבוגרים.
בהזדמנות זו ברכות על ספר הביכורים והפרס. עלי והצליחי!
אם תרצי לצטט אותי בבלוג, אין לי בעיה עם זה. מקווה שלא פגעתי בך. בברכה, רוחה
רוחה יקרה, אלף אלפי תודות על התיקונים החשובים כל כך.
הנה גרסתה של אגי משעול (מתוך "נרות נץ החלב")לאותה תחושה שחווית:
הטקס היה צנוע:
פקידת משרד הפנים הושיטה לי
את תעודת הפטירה שלךֱ. אַתְ
שמעולם לא היתה לךְ שום תעודה
זכִית פתאם בתעודת פטירה
יפה, עם סמל המדינה
כאילו הצטיינת מאד במשהו
ועמדת בכל הדרישות.
היא שאלה אם אני רוצה לעדכן
(כך אמרה) את תעודת הפטירה של אבי.
אחר כך הניחה אותן זו לצד זו
כשתי מצבות תואמות
ולחצה על פעמון חשמלי.
ירדתי לרחוב והמשכתי לפסוע
כמו ילדה
קטנה
שמחזיקה ידיים להורי נייר
מרשרשים ברוח.
אכן אותה תחושה בדיוק. תודה גיורא. כבר מזה זמן אני חושבת לקנות את האוסף של אגי משעול, אזדרז לעשות כן.
לא הבנתי את שתי השורות האחרונות:
שמחזיקה ידיים להורי נייר
מרשרשים ברוח.
ההורים שינו "מצב צבירה",הדבר הפיזי היחיד שנשאר מהם אלו תעודות הפטירה שלהם. הסצנה המתוארת היא הוצאת תעודת הפטירה מיד לאחר מות האם ,ו"עדכון"(איזה ביטוי סרקסטי) תעודת הפטירה של האב. היא יוצאת לרחוב. ונזכרת בילדותה, כשפסעה ברחוב ויד אחת אחזה בידו של האבא ,ובצד השני ביד האם. אלא עכשיו -אבא ואמא הם ניירות.
יפה התמונה הזו, כי כשההורים (שבדרך כלל מובנים מאליהם) הולכים לעולמם, יחזור הבן, או הבת לתחושת הילדות שלילד שאבדו לו הוריו.
תמונה חזקה מאד. תודה ממש שהבאת, גיורא. לא הכרתי.
לילה טוב
עצוב מאד לאבד אב ויותר מכך מאד לאבד אותו בגיל צעיר
קשה לאבד את מי שרקום בתוך עתידנו
תמיד תשאר תחושת ההחמצה ואת אכן מביעה זאת בתוך הפרטים של השיגרה
בוקר טוב, דויד יקר. לאבד זה מונח מאד מדוייק. תמיד יש איזה תקווה למוצאו.
תודה על תגובתך. שבוע טוב.
המבט על אבא דרך תעודת בית הספר כשביד של הבן [הבת] תעודה שלעולם אי אפשר להראות… לו. חזק מאוד.
הנה עוד כיוון:
טרם הלכו ההורים/רנה לי
טֶרֶם הָלְכוּ הַהוֹרִים
הָיָה עֲדַיִן אִיֹש ֹשֶקָּרָא לִי: יַלְדָּתִי.
הָיְתָה עֲדַיִן אִֹשָּה ֹשֶקָּרְאָה לִי: בִּתִּי.
כְּמוֹ מִן הַטַּבּוּר נִמְֹשַךְ וְנִמְתַּח
חֶבֶל חָזָק ֹשֶל ֹשַיָּכוּת.
מַעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּים לֹא בִּנְעוּרֵיהֶם
וְלֹא בְּיַלְדוּתָם, בִֹּשְבִילִי נוֹלְדוּ
רַק עִם הִוָּלְדִי.
אֲבָל הֵיטַבְתִּי לְדַעְתָּם בְּזִקְנָתָם
וְאִלּוּ הֵם לְעוֹלָם לֹא יֵדְעוּ
אֶת זִקְנָתִי.
טֶרֶם הָלְכוּ הַהוֹרִים
כָּל אֵימַת צַעֲדִי אָחוֹרָה
בְּעִקְבוֹת חַיַּי, יָכֹלְתִי לְהַגִּיעַ
אֶל נְקֻדַּת מוֹצָאִי, לְגַלּוֹת מִי וָמִי
נָתַן בִּי סִימָנִים כְּגוֹן, צֶבַע הָעֵינַיִם,
כְּגוֹן, קַו הַלֶּסֶת, כְּגוֹן, חֲתַךְ הַדִּבּוּר…
נִתַּן לִי לָדַעַת, כִּבְיָכוֹל,
הֵיכָן אֲנִי מַתְחִילָה, זֹאת אוֹמֶרֶת,
אֵיזוֹהִי נְקֻדַּת מוֹצָאִי הַקְּרוֹבָה
הַמְיֻחֶדֶת אַךְ לִי –
לְהַבְדִּיל מֵאוֹתָהּ נְקֻדַּת מוֹצָא רְחוֹקָה
הַמְֹשֻתֶּפֶת לִי וְלִֹשְאָר כָּל הָאָדָם
הַנְּעוּצָה בֶּעָפָר
הוּא מְקוֹר כָּל הַדְּרָכִים וְסוֹפָן.
טֶרֶם הָלְכוּ הַהוֹרִים
נוֹסָף עַל הֳיוֹתִי אִֹשָּה וְאֵם וְסָבְתָא
עֲדַיִן נִֹּשְאַרְתִּי גַּם יַלְדָה –
בְּלֶכְתָּם לָקְחוּ אִתָּם
אֶת יַלְדוּתִי.
ב.
…מֵאָז אֲנִי מְפַלֶּסֶת לִי אֶת דַּרְכִּי
בְּתוֹך אֵינוּתָם הַמִּתְמַֹשֶּכֶת,
כְֹּשֶהַֹשָּנִים, בְּזוֹ אַחַר זוֹ,
נֶעֱרָמוֹת עַל גַּבִּי, וְאֵינִי יוֹדַעַת
לְהַעֲרִים עֲלֵיהֶן, לְהָקֵל מַשָֹּאָן.
מְדַדָּה כְּאַחַת מֵאוֹתָן יוֹנִים ֹשְמֵנוֹת
בְּנוֹת-בְּלִי-קֵן בַּגַּן, בַֹּשְּבִיל הַצַּר
שֶל חֹסֶר הַחְלָטָה בֵּין לֹא לְבֵין כֵּן,
אוֹ, שֹוֹחָה כֹּה וָכֹה בְּאוֹקְיָנוֹס הָאַיִן
נֶאֱחֶזֶת בְּגַלְגַּלֵּי הַצָּלָה זְעִירִים ֹשֶל הַיֵֹּש…
וְהוֹגָה בַּהוֹרִים לֹא אוּכַל הָבֵן
אֵיךְ זֶה לֹא טָרְחוּ, אוֹ, ׁשָכְחוּ
לְלַמְּדֵנִי כֵּיצַד לְהִזְדַּקֵּן –
טֶרֶם הָלְכוּ.
חג אורים שמח, יוסף יקר. תודה רבה על הביקור, הוא נעם לי מאד. ותודה על דבריך ועל השיר שהבאת. גם גיורא פישר הביא שיר משל אגי משעול הנוגע בחוויה הזאת.
שוב תודה רבה, וחג שמח.