שחרחורת סופרת ומשוררת
"מאה בארבע?" שאל הקונה הישיש את המוכרת הטמפרמנטית שישבה על כסא עגול מסתובב, אל הדלפק, וקישטה את ציפורניה בלק עם נצנצים. זו השיבה את המכחול הזעיר לחיק הבקבוקון, וענתה: "כן. וזה כולל גם משלוח עד לבית הלקוח." הישיש זקף גבה. "צ'מע." אמרה והבעה של יראת כבוד נסוכה על פניה, "בכל זאת… זה ח'תכת כובד." הישיש הביט בה בפליאה: "אני מצטער… קשה לי להאמין. מאה בארבע?" "כן." חזרה ואישרה המוכרת בחיוך חינני. באותו רגע הבחין הישיש כי ציפורן האגודל נותרה בלתי מקושטת. זה הפריע לו, אבל הוא לא אמר דבר. המוכרת המשיכה: "זה באמת מבצע מצוין. כדאי לך." האיש עמד על מקומו וניסה לחשב כמה יעלה לו כל ספר. "תן לי לעזור לך… הציעה המוכרת באדיבות, "יש כמה ספרים שאני מאד ממליצה עליהם. מאד." "אבל זה מוגזם." ענה הישיש, "בזמני כל ספר עלה עשרים ואפילו שלושים שקלים האחד." "דייי!!!" השתנקה הצעירה ודומה כי כסאה נשנק אף הוא. "אתה רציני?!?" "לגמרי." ענה הישיש. ""בזמני עוד היה כבוד לספר…" אלא שאז באמת לא הצליח להתאפק והוסיף, "תראי, שכחת את האגודל."
כמו גפרורים 🙁
הלק שחסר לה בציפורן עולה יותר.
נדמה לי שהיה קטע ב"ארץ נהדרת" על מאה בארבע ?
אני לא מצליח להחליט אם הכוונה של הסיפור "לשעת עצב" ,מטרתו להעמיק את המלנכוליה ,או להעלות חיוך.
אני החלטתי שזה חיוך -:) בעיקר כדי לנטרל את העצב מהפוסט שלי. פזשוט, כדי לא להבריח מהבננות קוראים מזדמנים.
אכן שעת בעסה
ללא כחל ושרק
והאגודל צודק…
אני לא החלטתי מה יותר מצער. המחיר או המוכר(ת). בעצם כן החלטתי – זה לא המחיר.
שלום איריס יקרה
היום יש מאבק למען השירה
וההומור הצהוב הזה אכן מתאים
ברגע שיורדים לזנות כבר לא מקפידים על המספרים
והנה אותה מוכרת שברוח הזילות הפכה את המספרים
היי חברים יקרים. תודה ממש על כל התגובות.
מסכימה עם כולכם, גם איתך רקפת יקרה, אלא שהמוכרת היא ראי למצב הספרים, ואיכשהו נראה לי שזה מזין את זה מזין את זה ולצערי לא מזין אותנו.
נשיקות, סופ"ש הכי טוב.
אני בעד הארבע במאה למרות המוכרת. מאחלת לעצמי ומתפפלת כי גם ספרי "מיומנה" יהפוך לרב מכר כמו ספרך הנהדר "מכתוב".