יום הכיפורים: פרק מתוך "מכתוב"

אריק עדיין שוכב לידי. מצטופף עם עצמו בלי לזוז. כמו ספר תקוע במדף מפוצץ ספרים. לא ברור לי אם הוא נושם בכלל. 

אני מעיפה מבט אל התאנה שלי. כמה טוב שלעצים אין גב. ואיזה מזל שעצים, גם אם הם כועסים, לא יכולים לקום וללכת.

אני נשכבת על הבטן ואיכשהו, לא ברור לי למה, אני נזכרת ביום הכיפורים הראשון אחרי שאבא שלי מת.

אני כועסת על אלוהים ולא רוצה ללכת לבית הכנסת. אמא שלי מתחלחלת. "אין דבר כזה לא לבוא לבית כנסת!" היא אומרת לי. "אין דבר כזה לא לבקש סליחה. כל אחד צריך לבקש סליחה מאלוהים!" 

אני חושבת שאלוהים הוא זה שצריך לבקש סליחה ממני, אבל נכנעת. לא בא לי להעציב את אמא שלי יותר מידי. גם ככה היא בדיכאון. אפילו בולעת כדורים וורודים קטנים כאלה. שנראים כמו סוכריות. רוזי, שקראה טוב טוב את כל האותיות הקטנות על האריזה, הסבירה לי שהכדורים האלה באמת כמו סוכריות. "קצת ממתיקים את החיים…" אבל הזהירה, "שלא תעיזי לנסות אותם. כן?"

אני לובשת חצאית לבנה וחולצה שהייתה פעם לבנה שעל השרוולים המנופחים שלה יש כתמים של פטל שנשפך עליה ביום הזיכרון האחרון. מציצה בראי ושמחה לגלות שאני לא ממש כושית. מאז שאבא שלי מת הפסקתי ללכת לים. אז אני לא משתזפת. אם זה ימשיך ככה, אולי עוד אקבל צבע עור נורמלי. זה הדבר הטוב היחידי שקרה לי מאז שהוא מת. אני שוטפת את הפנים בפעם האחרונה, מצחצחת שיניים, ויוצאת. בדרך לבית הכנסת, אני קופצת לרוזי, שהודיעה לי כבר לפני חודש שאין לה שום כוונה להצטרף אלי השנה. היא לא הולכת לבית כנסת יותר. ולא צמה. אפילו שהיא עוד מעט תהיה בת שתיים עשרה. ובאמת מיד כשהיא פותחת לי את הדלת היא מבררת אם גם אני במורדים, "אז את צמה השנה?"

אני מהנהנת.

"אני עם השטויות האלה גמרתי." היא מכריזה שוב ולוקחת בהפגנתיות תפוח מהמקרר. 

אני לא משוכנעת שאלה לגמרי שטויות. אלוהים הוא טיפוס רציני ועצבני ועדיף לא להרגיז אותו יותר מידי. 

רוזי לא מרפה. מזהה את הלבטים שמתלבבים בלב שלי וכשהיא נוגסת בתפוח המגרה (בא לי נורא לתת בתפוח הזה ביס. למרות שעברו בסך הכל עשרים וחמש דקות מתחילת הצום.) היא שוב מנסה לשכנע אותי. "מה יש לך לחפש שם? צפוף ומסריח אללה יוסטור. "

אני מושכת כתפיים ורוזי שואלת את עצמה, "ולמה מה קרה שאני לא אוכל כלום יום שלם? מה, אני בדיאטה? … שיעשה דיאטה בעצמו האלוהים הזה. לא יזיק לו. וגם בדיקת שמיעה שיעשה. נראה לי שהוא חרש לגמרי. צועקים צועקים. והוא אפילו לא מסובב ת'ראש."

"מה את רוצה?" אני מתה מפחד שאלוהים מאזין לדברי הכפירה של רוזי, וגם שם לב שאני די מסכימה איתה. "אבא שלי אומר ש…"

"אבא שלך היה אומר." רוזי לוחשת וגם הביסים שלה הופכים להיות קטנים.

אני מתאפקת לא לפרוץ בבכי,  "כן. אבא שלי היה אומר שככה זה… אי אפשר לצפות מאלוהים לעשות את הכל באותו רגע. צריך לזכור שכל העולם על הראש שלו." 

בית הכנסת הספרדי נמצא ברחוב השומר. לא רחוק מהבית של סבתא סובחיה, וממש צמוד לבית של רוזי. אני מטפסת לאט אל עזרת הנשים. נדחקת אל המחיצה, מסיטה את הווילון ומציצה מטה.

הגברים עומדים זה לצד זה בתוך ים לבן של טליתות וכיפות וחולצות חג. מאוורר תקרה גדול וחורק מנסה לנתב את התפילות החוצה, אבל נראה לי שכל התפילות נשארות כלואות בחדר. מחניק פה. אני מלכסנת מבט לכיוון החלונות הקטנים בדאגה. שום נחמה ושום כפרה ושום סליחה לא יכולה לעבור בהם. מפויחים ומלוכלכים לגמרי. אי אפשר לראות מה היה הצבע המקורי שלהם. אפילו לפתוח אותם אי אפשר.

בפינה, ליד עוד כמה עשרות נרות זיכרון חשמליים, אני מזהה את הנר של אבא שלי. לכל הנרות יש את אותה להבה אדומה. אבל נראה לי שהלהבה של אבא שלי הכי מלהיבה. סבא שלי קנה את הנר הזה בראש השנה האחרון. ב"כסף טוב." ככה הוא ענה לי כששאלתי אותו כמה זה עלה. חשבתי שאין דבר כזה בכלל. "כסף טוב". לפי מה שאני מבינה וכמו שסבתא סובחייה כל הזמן אומרת, "כסף הוא המקור לכל הצרות."

פתאום אני מזהה את הקול של סבא שלי. יש לו את אותו הניגון שהיה לאבא שלי. מדיף את אותו ניחוח מתוק. הי! הנה הכיפה שלו! לבנה וגדולה. עם אותיות רקומות בחוט זהב. או שלא. אולי זאת כיפה של מישהו אחר. זה קשה. אני בקושי מצליחה לראות פרצופים מהזווית הטיפשית הזאת. מי החליט שהחדר של הנשים צריך להיות כל כך גבוה? ומי, זה הכי מרגיז אותי, החליט שצריך לקרוא לחדר של הנשים "עזרת נשים"? כאילו זה עוזר לנשים להרגיש שייכות או משהו… תמיד תמיד מעיפים אותן הצידה.

כל כך מעצבן.

בא לי לחזור לרוזי.

אולי אני אצא בלי שאף אחד ירגיש?

אבל שוב העץ הזה בבטן. צומח. או מלבלב. או סתם זז. אין לי מושג. הענפים שלו ממש דוקרים. כבר כמה חודשים שזה קורה לי. שיש לי הרגשה שצומח לי בבטן עץ ואני מתה מפחד שיום אחד הענפים האלה יצליחו לצאת החוצה. באמצע שיעור התעמלות. או באמצע שיעור מלאכה. וכולם יעצרו ויסתכלו עלי. וימצאו עוד סיבה לצחוק עלי. ילדה כושית עם ענפים בבטן זה באמת תפוח אדמה של ל"ג בעומר.   

אני רצה לשירותים לקחת נייר טואלט ולבדוק מתחת לחולצה. מוודאת שאף ענף לא מבצבץ או מציץ או מתכוון לפרוץ החוצה. ואחרי שהצלחתי לשתול את העץ בחזרה פנימה, אני חוזרת ורואה את סבא שלי מסובב את הראש, כאילו מחפש משהו. וחוזר להתפלל.  

אמא שלי עומדת לא רחוק מסבתא סובחייה ודודה עיידה, שקועה בתפילה. ביד אחת היא מערסלת את אלוני, בן שלושה חודשים בערך, וביד האחרת צובטת את הסידור. רקפת אחותי עומדת ליד דודה רחל, נושכת את חצאית הטריקו שלה ומשאירה עליה עיגולים ריריים. כשהיא רואה אותי, או כשסוף סוף אני רואה אותה, היא מנופפת לי לבוא ולהתקרב אליהן.

לא ברור לי אם אמא שלי כועסת עלי שהתעכבתי, כי היא לא עושה שום סימן שהיא שמה לב שנכנסתי. אני מתקרבת ומדגדגת את כף הרגל הפצפונת של אלוני. הוא מסתכל עלי ולא בוכה. כזה חמוד. אני מתה עליו. אפילו שחשבתי שאני אשנא אותו. אני מגניבה לו נשיקה בין הבהונות. אל הגרב שלו מוצמדת חמסה מכסף, נגד עין הרע, והיא קצת מטלטלת. יש איזה ארבע או חמש חמסות כאלה בבית. תקועות בכל מקום אפשרי: בעגלה.  ליד המיטה שלו. אחת אפילו קשורה לאמבטיה.

אמא שלי עדיין לא מרימה עיניים מהסידור. וגם לא אומרת כלום. אני נותנת לו עוד נשיקה. הפעם בבטן המתוקונת. אמא שלי זזה. "עירית." היא נושפת אלי בכעס,  "קחי סידור!" אי אפשר להתבלבל. היא כועסת עלי. העפעפיים שלה מכווצים ומקומטים כמו נייר שעבר כביסה בתשעים מעלות. כבר אין לה את המבט הכי יפה בעולם. למעשה כמעט אין לה מבט בכלל. שקע בתוך העיניים…. היא מתגעגעת לאבא שלי אפילו יותר ממני. לפעמים נדמה לי שהיא בכלל לא קולטת שאין מה להתגעגע למישהו שאף פעם לא יחזור. כל בוקר היא מעמידה שני ספלי זכוכית ליד הקומקום, נזכרת שאין לה למי להכין תה נוסף, ומחזירה את הספל למקום. לפני כמה ימים גיליתי שהדליקה את הדוד למרות שכולם כבר התקלחו. וביום שישי לפני שבועיים היא הניחה על שולחן השבת את הכיפה הלבנה שלו כאילו כל רגע הוא עומד להיכנס ולהתחיל בקידוש.

קולות הגברים, מלמטה, מעורפלים ולא מובנים. ככה באמת אין סיכוי שאלוהים ישמע ויבין מה שמבקשים ממנו. זה קשה לסנן מי אומר מה. אלא אם כן הוא באמת קורא לבבות. גם על זה היה לרוזי מה להגיד. "קורא לבבות? נראה לך שהוא יודע בכלל לקרוא? כבר ארבע פעמים שמתי לו בכותל פתקים שיעשה כמה דברים חיוביים והמצב נהיה רק יותר גרוע. אז או שהוא היה תלמיד גרוע עם בעיות בקריאה, כמו קובי, או שהוא סתם עצלן ולא בא לו להזיז ת'תחת ולעשות משהו לטובת האנושות. האנושית זאת אומרת."

אמא שלי מניחה את הסידור על שידת העץ המוגבהת. מסמנת לי לעקוב אחר התפילה. אני קוראת. מנסה לקרוא. המילים מסובכות. חצי מהן אני לא מבינה.

אמא שלי חושבת שאיבדתי את השורה והאצבע שלה דופקת על המילה, כמה פעמים ונמרחת על המשפט. עכשיו המילים גם מוכות וגם מעוכות.

אבל אני רוצה להיות ילדה טובה וצייתנית. אם צריך להתפלל, אז מתפללים. ואני מצטרפת אל המלמולים החרישיים של אמא שלי, וסבתא שלי, וכל הדודות שלי וכל שאר הנשים שעומדות ומכות באגרופן על הלב. ומחקה את מעשיהן. מאגרפת את ימיני ומכה על הלב בשעת הוידוי הגדול. והמילים החבולות מתאימות לי. "אשמנו. בגדנו. גזלנו. הרשענו. כיזבנו. מרדנו. סררנו. עווינו. פשענו. רשענו. שיחתנו. תיעבנו. תעתענו." הכל מתאים לי. כאילו הוידוי הזה נכתב עלי. "אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב. אין דבר נעלם ממך. ואין ניסתר מנגד עיניך."

כמו אז גם היום. הבטן שלי מתהפכת. ואני שוב מסתובבת אל אריק. אולי הוא התעורר? 

(פרק מתוך "מכתוב", שיצא בראשית 2011, בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

הלוואי לכולנו שנה טובה, של יצירה ובריאות ואהבה.