בננות - בלוגים / / פרוייקט סרטי ילדות של איתמר זהר
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

פרוייקט סרטי ילדות של איתמר זהר

 

 

 

איתמר זהר, http://itamarzo71.wordpress.com/2011/02/18/סרט-ההתבגרות-האהוב-ביותר-פרויקט-מיוחד/ , חזר לסרטי ילדות, והציע שנחזור איתו, אז חזרתי לסרט ילדות של איתני:)

הרשימה נכתבה בשנה שעברה, כשחיינו בגלות אמריקה:

על געגועים וכוח והאחים מארקס

הבוקר מתחיל לא משהו. איתני נוחת לנו על המיטה ומודיע, "אני רוצה לחזור לישראל." אני ישר מתמלאת טונות רגשי אשמה, מגמגמת לו משהו ונשמעת כמו אמא פילה שנאלצת להסביר לבנה הפילון, שבאלט, איך לנסח את זה בעדינות, לא בדיוק החוג הכי מתאים. איתני ממשיך, "יש לי פה רק חבר אחד. בישראל היו לי הרבה." מה שנכון, נכון. אני אומרת לעצמי, אבל שותקת. נו, מה אני יכולה להגיד לו, לפילפילוני? שגם אם יעשה דיאטה רצחנית בכל זאת לא יצא ברישניקוב? גם לי בישראל יש הרבה יותר חברים. גם אני רוצה לחזור לישראל. אלא שבמקום להודות באמת אני נוקטת בעוד מניפולציה אימהית ידועה, (שחר מריו נערי יקירי, אל נא באפך עלי. בחיי שאין מה לעשות עם העובדה העגומה הזאת.) מעבירה נושא בלי להניד עפעף וצוהלת אליו, "הי! אתה זוכר שאנחנו הולכים לסרט היום?" איתני הרבה פחות מתרגש מהרצוי. מהנהן. "איזה סרט?" הוא בכל זאת טורח לברר. 
"מרק ברווז" אני עונה לו. אתמול צדו עיני במדור לילדים של הבוסטון גלוב, הקרנה מחודשת לקומדיה "הכי מצחיקה של האחים מארקס". אבל למוש שלי יש תהיות, (חייבים להודות שדי הגיוניות). הוא לא בטוח שאיתני יצליח להבין את המתרחש בשל מגבלות השפה הברורות. אני מבטיחה: "אני אתרגם לילד כל מילה."
"אולי אני אלך איתו?" מוש מציע ואני הודפת את ההצעה עוד בטרם תגיע לאוזניו של איתני (מסיבה לא ברורה הילד מעדיף את הליווי של אבא שלו בסרטים… אולי בגלל שאבא שלו צוחק יותר בנימוס?!? אין שום סיבה אחרת לדעתי.) 
אחרי פחות משעתיים אנחנו בחוץ. ברכבת. איתני, בהתאמה קוסמית לשמו, כבר כמה שבועות עסוק בשאלות הבלתי פתירות בעליל, "מי חזק יותר". כל הנסיעה הוא בדרייב מטורף. לא מפסיק לברר,
"אמא, מי יותר חזק, קילר וייל (לוויתן קטלן) או גרייט וויט שארק (הכריש הלבן)?"
"אמא, מי יותר חזק נשר או קרנף?"
"אמא, מי יותר חזק דוב לבן או דוב חום?"
"אמא, מי יותר חזק, טירקס (הדינוזאור) או שבעים פילים?"
התשובות המלומדות שלי נעות בין "אין לי מושג, מתוק שלי" ל "אני צריכה לחשוב על זה איתני." ל"אני לא ממש יודעת, אהובצ'יק" ל"אולי כשנחזור הביתה תשאל את אבא, טוב?"
איתני מסתכל עלי במבט נוזף. "אז למה לא נתת לאבא לקחת אותי לסרט? אבא יודע לענות על כל השאלות!"
"למה?" אני מתגוננת בשעה שהליבידו הפמיניסטי שלי מרקיע לשחקים. "תשאל אותי עוד שאלה… יש שאלות שגם אני יודעת לענות עליהן."  
"אז… אז מה יותר חזק, השמש או כדור הארץ?" איתני תובע לדעת במבט רציני.
"השמש." אני מחזירה במהירות. מניחה שבזה תם הדיון.
איתני מהרהר שתי שניות וקובע. "אני חושב שזאת תשובה טיפשית. … אם השמש יותר חזקה, אז איך זה שלא רואים אותה עכשיו?!?… וגם כשרואים אותה, היא בכלל לא מחממת!?!"
נו. זאת שאלה שגם אני שואלת את עצמי, ואין לי שום תשובה. איפה השמש הזאת, לעזאזל, כשצריך אותה? ובכלל. איך אנשים חיים בארצות האלה שנים על גבי שנים על גבי שנים ונשארים נורמלים?!? כל כך קר. וכל הזמן לבן… כמובן שאין לי תשובה. אבל למרבה המזל אנחנו מגיעים לקולנוע של קוליג' קורנר. (אין מדובר באיזה פינה נידחת, אלא בצומת שדרות רחב ושוקק חיים.) זה קולנוע נפלא, – חיקוי מושלם של סינימה פרדיסו – שמקרין את הסרטים הכי טובים בעיר, ובתוך זה, גם קלאסיקות שבקלאסיקות, שלא מעט אנשים יודעים להעריך אותן כאן, מסתבר. האולם מפוצץ אנשים. אבל מה? אמריקאים.
 אז מנומסים מנומסים. ושקטים שקטים. ונקיים נקיים. השטיח האדום שמכסה את רצפת הבניין מבהיק. כולם עומדים בתור לדוכן בלי לדחוף. בלי להרים את הקול. בלי לעקוף. רק "דו יו מיינד?" ו"איי אם וורי סורי" ו"פליז" ו"מיי אי הלפ יו מ'ם?" 
אנחנו מצטיידים בדלי פופקורן ובחבית מיץ תפוחים (הכל פה ענק ענק ענק. מנומסים מנומסים האמריקאים, אבל לאכול הם אוכלים כמו פילים שלא חולמים לרקוד באלט.) ומתיישבים. עוד לפני שאנחנו מורידים את המעילים, איתני מנגח את החבית, והתכולה מתפזרת שווה בשווה (הלאה הקפיטליזם!) על הרצפה, הכיסאות וגרם המדרגות. אני ניגשת לקנות לו חבית חדשה תוך שאני בוחנת את הקהל בקפדנות. בודקת אם אני האמא הסוציומטית היחידה שלוקחת את הבן שלה לסרט בשחור לבן שנעשה לפני שמונים שנה. (!) לרווחתי, אני מגלה שממש לא. בקהל יש גם ילדים בני שלוש וארבע. מנומסים מנומסים ושקטים שקטים ונקיים נקיים. רק איתני שלי צועק לי מסוף השורה, "אמא… מי את חושבת יותר חזק…" את סוף המשפט אני כמובן לא שומעת. יורדת, קונה, עולה. שוב מתיישבת. מנשקת את איתני מאה פעמים ומבטיחה לו, שוב, "אל תדאג" (הוא בכלל לא דואג) "אני אתרגם לך הכל". והסרט מתחיל. תוך שתי שורות מהדיאלוג הראשוני, ואני מבינה שאפילו הכותב של בבילון היה נזקק למתורגמן. אני בקושי מצליחה להבין מה הם אומרים. בטח שלא להסביר לאיתני. אבל זה ממש לא חשוב. הוא כבר מתפקע מצחוק. "איזה פני (מצחיק) הסרט הזה." ממש מתמוגג. לא חולף עוד רגע, גם אני מתחילה להבין, וגם מתחילה לצחוק. בשלב הזה, כמה דקות מאז התחיל הסרט, כל האולם מתנענע מרעמי צחוק. ברקי צחוק. בחיי. הקהל מחושמל. וכאן מגיע החלק לשמו חשבתי בכלל לכתוב את הפוסט הזה. הסרט הוא סרט חובה. מדובר בארבעה אחים, קומיקאים ווירטואוזיים, (אי אפשר להאמין שאלוהים נתן כל כך הרבה כישרון במשפחה אחת!) שעשו קומדיה אנטי מלחמתית מבריקה שבמבריקות. ושוב, כבר מהכותרת, "קומדיה אנטי מלחמתית" אפשר להבין את הגאונות של הסרט הזה. איך אפשר להצחיק את הנושא הכי עצוב בעולם? מסתבר שאפשר. ויותר מזה, הסרט אומנם נעשה לפני שנות דור ובכל זאת, רלוונטי, היום יותר מתמיד. השיא של הסרט הוא מערכה ארוכה ומטלטלת של מלחמת הכל בכל, מלחמת ההבל בהבל. מלחמת הטוב בטוב. והרע ברע. לא פלא, אם כן, שאחרי שאנחנו אוספים את עצמנו ואת הצחוקים שלנו מהרצפה בסוף הסרט ויוצאים מהקולנוע, איתני שואל אותי, "רגע, אמא… מי יותר חזק…. פיירפליי או המיליונרית או טרנטינו או… פינקי וצ'יקוליני… כן. מי יותר חזק לדעתך, פינקי או צ'יקוליני?!?"

 

 

 

 

 

9 תגובות

  1. אבנר אריה שטראוס

    Oh yeah:-)

  2. מקסים ,איריס, אני אוהבת שיח של ילדים אבל כבר בשיח הזה יש רמזים למשהו בוגר
    -המודעות הזאת למאבקי כוחות
    מולדת או נרכשת?
    מענין

    • ונזכרתי בעוד משהו איריס
      הדס בתי(היום בת 34)
      נהגה לשאול אותי כל הזמן כשהיתה קטנה "שאלות קיטבג" כאלו
      "אריה מנצח פיל אמא ?"
      "פיל מנצח נמר?"
      ואחר כך היתה עוברת לשאלות יותר מופרכות ומרגיזות על כוח ונצחון ומי מתגבר על מי בג'ונגל
      -נפש האדם אינה משתנה מסתבר התפאורה מתחלפת אך אותה הוויה נשארת
      נולדנו עם זה

      • איריס אליה כהן

        חנתי. לזכותו של איתן ייאמר שהוא כבר מבין את מגבלות הכוח… השאלות האלה, תודה לאל, פסו מסדר היום. (במקומן הגיחו אחרות…. אבל זה לא המקום)

        בא לי לברך אותך ברוכה השבה, אבל לא רוצה להלחיץ:)

        כשתקראי את זה כבר אוכל לאחל לך "שבוע טוב".

        שבוע טוב, יקרה.

  3. הי מתוקה, נשמע שעם אמא כמוך אפילו החיים בבוסטון היו מהנים לאיתן, ועכשיו כשכבר בארץ מקווה שכולכם עטויים חברים ואהבה,
    נשיקות, (ממי שמבטיחה שתאהב לחיות בבוסטון מושלגת בלי טיפת געגוע או תלונה… כמילות שיר כלשהו…"לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן":)

    • איריס אליה כהן

      חמדתי סיגל סיגל. מבין חמשת בני משפחתי הנותרים לא תמצאי ולו אחד שיסכים עם הקביעה שלך. בחיי. אבל אני רוצה להאמין שעוד עשר שנים הם יודו שאני אמא נפלאה:)

      פחחח… ממש בדיחה.

      חברים ממש טובים סיפרו לי, ממש לפני כמה ימים, שהחורף זוועתי בבוסטון השנה, והם מקנאים בי קנאה רבה שאני בארץ השמש התמידית. לא בטוחה שלא תתלונני, זה אנושי לגמרי. ולא אנושי לחיות ככה. אבל ניחא. מכיוון שזה לא יקרה בזמן הקרוב, נניח שאת אכן תחייכי למראה הררי קרח בוצי ושמונה עשרה מעלות מתחת לתחת… אופס. מתחת לאפס.

      שבת טובה שלאחריה שבוע הכי טוב. ונשיקות.

      • 🙂
        בטוחה שהם יסכימו איתי, גם אם הם בינתיים בשלב ההתלוננות…זה יעבור להם.
        ואם בוסטון ופילדלפיה מציגים את אותו חורף, אז הייתי בו, ואני זוכרת ממנו רק דברים טובים. אז זה לא עניין רק של דשא של השכנים….זה כולל את הבית שלהם, המתורבות שלהם, השקט שהחיים שלהם איפשרו חיים שקטים גם לעצמי, שכאן, עם כל השמש והאהבה, אני לא מרגישה שזה הבית הנכון לי.
        [אבל שטויות, אני ידועה לעצמי כבחורה מתאמצת בקלות (לא מהמילה מאמץ אלא אימוץ), והבעיה של האמריקאים איתי,היא, שלא חסרים להם ילדים משלהם, ובשביל אימוץ חוקי, הייתי צריכה להתחתן עם אחד מהם, וזה כבר היה מוגזם אפילו עבורי:)]

השאר תגובה ל sigal v ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן