בננות - בלוגים / / מכתוב: פרק שני וקישורים
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

מכתוב: פרק שני וקישורים

 

 

אני בת שש או שבע. הורי ואני עולים את שדירות הציונות ברגל. זאת חתיכת עליה. וגם די חם. היד של אבא שלי מזיעה. הוא מנסה להחזיק לי את היד, אבל היא כל הזמן מחליקה ובורחת.   

אימי הולכת אחרינו. כמעט רצה. כשהיא משיגה אותנו, היא נוטלת את ידי השמאלית ושלושתנו צועדים בשורה. היד שלה כמעט בגודל שלי. קטנה ורכה ועדינה. ויבשה לגמרי. אני מחייכת אליה אבל היא לא שמה לב. עיניה נשואות מעלה ולצדדים. היא מחפשת את הבית של צופיה ועמוס.

בסוף העלייה מציצה אלינו המרפסת, העגולה, הענקית. אימא שלי מורה לנו לעצור. "הנה, זה הבית. צופיה אמרה שרואים את המרפסת מהכביש." אבא שלי נעמד. מרופף קצת את החגורה ודוחק את חולצת השבת שלו פנימה, למרות שכבר הייתה בפנים. "אם הצופיה אמרה אז היא בטח יודעת." הוא פולט.

אני מתבוננת במבנה שמתנוסס שלוש קומות מעלינו. נראה לי גבוה לא פחות ממגדל שלום. "לא ידעתי שלצופיה יש ארמון." אני צוהלת.

 

אנחנו נכנסים אל הסלון דרך מבואת אבן משובצת אריחים מצוירים, ואני מאבדת כמה נשימות. "וואו. איזה יופי!" אני צועקת, ואימי מושכת בידי להשתיק אותי.

כיפת התקרה צבועה תכלת. עיטורי זהב דהויים ממסגרים את מפתני הדלתות. החלונות המקושתים מחופים בווילונות רקומים. ארוכים ודקיקים. שכבות על גבי שכבות של צבעוניות מתנפנפת. רוח קרירה ונעימה מסתובבת בין אין סוף החדרים ואני רודפת אחריה. אגב צעדי המתפעלים אני שומעת את צופיה. מדברת עם גברת אחת, דלת שומן. כל כך רזה עד שנראה כי שמלתה תתאים לי בקלות. "אפשר לראות את הים מכל מקום בבית הזה."  

 

שרשרת נורות צבעוניות מתלכסנת על התקרה, מפינה אחת של האולם לפינה הנגדית, משתקפת במגרשי הרצפה המבהיקים. מי הצליח למרק אותם ככה? בצורה כל כך יסודית? בטח מסתתר כאן, איפשהו, גדוד סריסים שליטש אותם הבוקר.  

אבל לא גדוד. יש כאן רק משרתת.

אחת.

כמה דקות שאנחנו בבית החדש של הזוג פישמן, ואני רואה אותה עולה ויורדת במדרגות השיש ללא הפוגה. נושאת מגשים ואצה. הלוך ושוב. מתרוצצת בשמיניות – באמצע הסלון תקועים שני שולחנות ענקיים שחוסמים את כל המעבר – ולא נחה לרגע. מהקומה התחתונה לקומה העליונה. מהמרפסת לסלון. מהסלון למרפסת. ועוד פעם. כמו ברכבת החשמלית בחנות הצעצועים של פוגל. וכמו הקטר שראיתי שם, שלא הפסיק לצפור מדי כמה רגעים, גם המשרתת הזאת לא מפסיקה להציע, "זה לביבות בטטה," ו"זה משהו חדש. זה לביבות תרד." ו"זה עוגיות מלוחות שצופיה הכינה וזה סיגרים שאני עשיתי." 

קשה לדקלם את המשפטים האלה כל כך הרבה פעמים בלי להתבלבל! ותוך כדי עוד להושיט מפיות חדשות. ולאסוף מאדני החלונות את המשומשות. וללקט את הקיסמים החמקמקים. ולנגב בסמרטוט את העיגולים הוורדרדים שהשאירו כוסיות היין. ולחייך. לחייך בלי שום סיבה זה הכי קשה. 

"יופי. אני רואה שאנשים מתחילים לטפטף" צופיה אומרת לאישה המקלונית.

מה טוב בזה שהם מטפטפים? אני תוהה. המשרתת סתם תצטרך לנקות אחריהם.

 

המשרתת שולחת אלי חיוך רחב שחושף צורך דחוף בטיפולי שיניים. מחליקה לי על הלחי ליטוף מזיע, ונעלמת במורד המדרגות הלולייניות, החיצוניות. כעבור שתי דקות מופיעה כשארבע כוסיות זכוכית, ראשן שמוט מטה, אחוזות ברגליהן בין אצבעותיה. באמתחתה נח בקבוק יין. חבל שהיא לא נחה קצת. "זה בשביל להרטיב קצת את הגרון." היא משננת רפליקות חדשות, מוזגת ומחייכת, "וואלה. זה יין שעמוס הביא מצרפת. רק כמה לגימות." ולזוג שמהנהן כלעומתה וממשיך בשיחה המוקדמת, "חייבים. חייבים. סה טרה בון. זה חג היום."

הרגלים שלה מסתבכות בחצאית מקסי ארוכה. רק שלא תיפול. הכתפיות של החזייה מציצות מבעד לחולצה הלבנה. הסינר שלה מוכתם משאריות אוכל, קשור למותניים חזק מידי. אני מקווה שהיא יכולה לנשום ככה.   

אני שמה לב שהיא מקפידה להציץ בצופיה, שמדברת אליה בעזרת האצבעות. רק באצבעות. מציירת באוויר כל מיני עיגולים חסרי פשר. "לבריאות, לבריאות, באמת תהיו בריאים." מברכת את האורחים כאילו הם חולים, בעוד היא עצמה נראית לי חסרת נשימה. אגלי זיעה נקווים תחת עיניה. מותירים כתמי איפור ססגוניים על לחייה.  ושוב ורצה עם היין וכוסית אחת נוספת שאין לי מושג מאין שלפה פתאום, אל אחד האורחים. כל כך ממהרת. כאילו הוא אוטובוס שהיא עלולה לפספס.

 

הרהיטים בבית הזה גדולים וכבדים. ומפוארים. כל אחת מהספות משופעת בכרים תפוחים. כשקמים, נשארות שקערוריות עמוקות על המושב. במשענות העץ המגולפות של כסאות חדר האוכל אני נדהמת לגלות אריות שואגים וצבאים מדלגים ואיילות ואפילו פילים עם חדק מגולגל כמו שבלול. ושוב אני שומעת את צופיה משוחחת. הפעם עם אישה אחרת. חשובה מאד, כנראה.  כי פתאום היא לא מקמצת במילים. מדברת ומדברת בלי לעשות חשבון. "… אפילו הארון נעליים. זה ה כ ל עבודת יד. את לא תאמיני איפה מצאנו אותו. זוכרת שסיפרתי לך על החנות הזאת בתל אביב? כן. כן. בדיוק בפינה של דיזינגוף. נו. בטח שאת מכירה. הם הרי מחזיקים רק סחורה איטלקית."

 

הסלון לבדו, גדול פי שניים מכל הבית שלנו ושל דודה עיידה יחד. מן הסלון מתפתלים כמה וכמה מסדרונות, מהם אפשר להגיע לכמה וכמה חדרי שינה, מקלחות ושירותים. ולשתי מרפסות אחוריות שאפשר לשחק שם בשקט כדורסל. בסך הכל הצלחתי לספור ארבעה חדרי שירותים ושלוש אמבטיות. הפישמנים הם אנשים מאד מאד נקיים אם הם מצליחים להשתמש בכל המקלחות האלה. כמה חדרי שינה יש? בחיי שאיבדתי את הספירה.

אני חוזרת לסלון. שלא אלך פה לאיבוד. פעם זה כבר קרה לי. הלכתי לאיבוד בכולבו שלום. אחרי האירוע הזה, שאמא שלי לא הפסיקה לדוש בו, בפרטי פרטים, עם כל העולם, היא הזהירה אותי שאם זה עוד פעם קורה, אקבל עונש שלא אשכח בחיים. ואמא שלי יודעת שגם ככה יש לי זיכרון מעולה.

 

בסוף המסע בנבכי הבית אני נעצרת ליד אחת מקעריות הפורצלן המונחות על כל מיני שידות ושרפרפים ברחבי הסלון. נושאות נרות ומי בשמים. בניסיון לזהות את מקור הריח הערב, המתקתק הזה, אני מקרבת אותן אל אפי. מרחרחת. המסקנה די מתבקשת. מדובר בענפי הדס שנחלטו. בדיוק כמו שאמא שלי עושה כל מוצאי שבת, בהכנות להבדלה. והנה, אני חשה בהתרוממות רוח מסוימת. גם לי יש חלק בעולם הזה.

 

בלי שאף אחד יראה, אני מפשפשת במגירות השידה הניצבת לכל אורך המסדרון. חלקן מסרבות להיפתח. את חלקן אי אפשר לסגור. כבדות ועמוסות בחרוזים ומיני אבנים ותיבות של תכשיטים שהייתי מאד שמחה לאמץ.

אבל אסור. אני יודעת שאסור.

רק להסתכל מותר.

המגירות נראות לי כמו דגם מוקטן של מערות אלף לילה ולילה, וכבר הסיפורים האלה, שאבא שלי מספר לי כל ערב, קורמים עור וגידים. הנה, השיח' איברהים והוואזיר אל פדל בן ח'אקאן עטויים בגלימות המפוארות. והנה הם פוגשים את שלוש העלמות מהאגדה על הסבל ומשלוחי הפירות המוזרים. וכבר הן יוצאות במחולות כמו רקדניות הבטן מהסרטים הערבים שכל השכונה רואה באדיקות, כל יום שישי אחר הצהריים. ועוד נשים פורצות מהחדרים, כולן בבגדים זערוריים ומצלצלים. מסתירות טפח ומגלות טפחיים. בדים שקופים שהן אוחזות בקו העין מפזזים בחדוות בטנן המתפקעת וחן שדיהן העולים על גדותיהם. והן מכות בתופים ובמצלתיים. ומטופפות על הרצפה הציורית. ועוד גברים משופמים ואצילי מבע עומדים במעגל סודי ומתלחששים ביניהם, נמצאים בעיצומה של העסקה לקניית סוסי הפלא…

אני לא מאמינה למשמע אוזני. בכמה?

באלף! אלף דינרי זהב!

אם היו לי אלף מטבעות זהב הייתי נותנת את כולם לאבא שלי. שרק יפסיק לדבר על כסף כל הזמן.

 

צופיה ניצבת בסמוך למפתן הבית. רגלה משוכלת. ידיה על מותניה. כמו בעמידת מוצא לריקוד סקוטי. חולשת על המעצמה הקטנה שהיא ועמוס רכשו לא מזמן. על עורה הלבן משמשת השמלה התכולה שהיא לובשת כתפאורת חג מושלמת. שערה הקצר קשה וצבוע מאד. כמו של בובה. מהודק אל צדעיה בסיכות. משקפים טרפזיים, כהי עדשות, מונחים על גשר אפה בצורה לא טבעית. כאילו הדביקו לה אותם לפנים. גם כשהיא מתכופפת להרים אל חיקה חתלתולה לבנה ויפה שהתכרבלה על אחת הספות, המשקפיים לא זזים מהמקום.   

אחרי תצפית ארוכה אני סוף סוף מצליחה לפענח את המחוות האילמות שלה. מנוד הראש הבוחן נועד לאמוד את מידת התפעלותם של הנכנסים לבית. תנועת הצוואר היונתית נועדה לבדוק את סידורי המזון שעל מגשי האוכל. סנטרה המוגבה והמבט הרכון נועדו ליצור מראה מוסח. אולי מהורהר. גם העיגולים שאצבעותיה מציירות באוויר, מקבלים סוף סוף משמעות. ככה היא מורה למשרתת לערוך סיבובים נוספים בין המוזמנים.

 

על מסעד אחת הספות יושב איש עגלגל שפניו חמורות סבר. כל כולו שקוע בעישון מקטרת, או בפיטומה, או במלאכה לא מובנת אחרת. זה כנראה עמוס, בעלה של צופיה ומי שאמור להיות "איזה מיליונר מחורבן." שמו עלה כמה פעמים בוויכוח המתוח, הקולני, שהתקיים בין הורי לפני שהגענו למסיבת יום העצמאות הזאת, המסורתית, שמתפקדת השנה גם על תקן חנוכת הנכס החדש.  

 

ריח הטבק מתנדף הישר אל הנחירים, הוא מתקתק מזה של סבא יוסוף. אולי כי נמהל בריח מי ההדס שעדיין עומד בחלל. גם אל הכתף של בעלה שולחת צופיה את אצבעותיה הנוזפות. מסתבר שגם הוא מתקשה להבין מה הן אומרות. הוא לא זז מהמקום עד שצופיה גוערת בו בלחש קוצף, "הזמנת אנשים, לא? תעזוב את המקטרת וקום כבר!" 

עמוס קם באיטיות וצופיה כנראה שמה לב שאני נועצת בהם מבטים סקרניים, "איפה אבא ואמא?" היא מפלסטקת אלי חיוך.

אני מצביעה לכיוונם.

"אז לכי תקראי להם, חמודה." היא אומרת בשקט. ואני ממהרת לעשות כמצוותה.

"אז זאת הבת שלך, רבקה?" צופיה פונה אל אמא שלי, והפנים של אבא שלי הולכים ומשחירים. "כן." אמא שלי מהנהנת, "את הקטנה השארנו אצל סבתא. וזה ציון. בעלי ציון. סליחה שלא -" 

"אה. שלום ציון. שלום ציון. טוב שבאת."

אבא שלי חוכך בדעתו אם לשלוח אליה, שוב, יד לברכה. בתחילת הערב, כשפגשנו את צופיה בכניסה, היד שלו נשארה תלויה באוויר. 

"תרגישו בנוח. תאכלו משהו. יש דברים מצוינים שנינט עשתה." צופיה מלכסנת מבט אל המשרתת, וזו מושיטה להורי את המגשים.  

עמוס מהין לחזור ולשבת, אבל על מסעד הספה. אולי כדי שיוכל לחמוק ברגע האמת. צווארון חולצתו צח וזקור כמו אוזן דף בספר. מכנסיו מגוהצים למשעי. קרחת מתנוססת מעל פני הירח המבריקים שלו. הוא מביט בהורים שלי ובי. אבל לא מחייך. רק נד בראשו. פעם אחת. ושב לבלוש בתוך הפומית.

מעניין אם ככה נראה מלך. רק כתר חסר לו.   

אמא שלי עונדת כף יד כעוסה אל זרועי. מושה אותי ממקומי. "עירית! זה לא מנומס! אל תעמדי מולם ככה!"

"מה ככה?"

"ככה!" עיני האיילה שלה מדלגות מעל האורחים והמארחים.

"לא עשיתי כלום."

"הם לא חברים שלנו. את יודעת."

מאיפה לי לדעת?

לפרק הראשון: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=290&itemID=18916#post18916

לטריילר: http://www.youtube.com/watch?v=gnuy1qOyd7Y&feature=related

לבלוג שלי בדה מרקר: http://cafe.themarker.com/blog/312095/

לאתר הבית של הקיבוץ המאוחד: http://www.kibutz-poalim.co.il/htmls/home.aspx

 

5 תגובות

  1. גיורא פישר

    היי איריס
    נכנסתי לאתר של "הקיבוץ המאוחד"
    איזה כבוד!
    את שוכנת שם מעל א.ב.יהושע
    לא רע כהתחלה -:)
    בהצלחה!!
    גיורא

    • איריס אליה כהן

      כן, גיורא, שמתי לב לזה, ואתה יודע, אני עדיין מתקשה להאמין, אבל הבית הוא אותו בית הוא אותו בית. בניין הייתי אומרת. הוצאה מופלאה, אנשים מופלאים. אין. זכות גדולה.
      … ועודי כותבת לך קיבלתי כמה בשורות, הספר יהיה בחנויות ב 1.1.11…
      יא וורדינה. איזה כיף.

  2. מברוק מברוק איריס, קראתי הכל, הפרק הראשון מעולה, השני מוביל בריחות צבעים וטעמים בתוך זכרונות עם תחושות מעורבות, מסקרן לקרוא את השלישי, לאן יקח אותנו?בהצלחה איריסים, יפות עיניך, איריסים…

    • איריס אליה כהן

      אורה טובה ויקרה, תודה גדולה. אני מאד מאד מתרגשת לקרוא את דברייך, ובכלל אני בתוך התרגשויות רבות. צריכה ללכת לשתות כוס מים:)

      תודה תודה.

  3. תודה איריס שבנדיבות את משתפת.
    את יפהפייה בטריילר ואהבתי בתמונה האחרונה את התאנה מסתכלת בחלון, פונה לווילון. יש בזה הרבה מסתורין ומתקשר למה שנאמר בהתחלה על התאנה על הגב.ורומזת על מה שכתוב.
    ויופי של מקום באתר של ההוצאה!
    ברכות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן