בננות - בלוגים / / סיפור על אישה ועכבר…. (ללוסינקה)
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

סיפור על אישה ועכבר…. (ללוסינקה)

 

 

 

 

 


(נכתב בבוסטון, בדיוק לפני שנה… איך הזמן טס כשנהנים… אה?!?)
 
אני יושבת אל השולחן. מול המחשב. שלכת אדומה מטורפת בחוץ. הסתיו צועק בחלון. האוויר קורא לי לרוץ אותו. אבל לא. אני מפרקת ומחברת מילים ככה שיזרמו יותר טוב דרך הלב.  לפתוח סתימות זה נקרא. 
עוד אני מנסה לשרברב מושג חדש באנגלית, אני קולטת בזווית העין תנועה חשודה. מהירה ונמוכה מאד. מהמטבח אל הסלון. בקו רצפתי ישר. (האמת היא שהרצפה פה עקומה שזה קטסטרופה. מלאה גאיות וגבעות. כנראה התפוצצו בבית הזה הצינורות של החימום התת רצפתי. ולא פעם אחת.)  
שתי שניות חולפות ואני על השולחן. "עכבר. עכבר." אני צורחת. מגלה שרק לעצמי. אף אחד לא בבית. הילדים בדיוק יצאו לגנים ולבתי הספר. בעלי כבר בטח באוניברסיטה.
עוד שתי שניות, ואני מרגישה שהחיים נוזלים לי מהגוף… אני עושה פיפי בתחתונים. לא כמטאפורה. פיפי. פיפי. אני מבוהלת רצח. ואני גם מתחילה לבכות.
אני מנסה לשלוח יד אל הפלאפון, שנמצא במרחק שני כיסאות אוכל מתחתי. אבל עם כל תנועה בורח לי עוד פיפי. המכנסיים מרגישים לי לחים. אני שולחת יד רוטטת אל הפלאפון. בהילוך איטי. ו… מצליחה להרים אותו. מחייגת לבעלי. "מוש." אני מייבבת אל החיוך שלו שמופיע על הצג. איכשהו זה מעצבן אותי שאני בוכה והוא מחייך. "אני לא נשארת בבית הזה אפילו לא עוד שתי דקות." ברור לי שהוא לא מבין מאיפה זה בא לו. "אני שנאת עכברים. שונאת. אני חוזרת לישראל." הצג נשטף במים שיורדים לי מהעיניים. נהרות. אני מנגבת את הצג בחולצה. 
"אני באמצע הפגישה, אני כבר חוזר אלייך." בעלי משיב. הוא סיפר לי על הפגישה הזאת. עם איזה פילוסוף אמריקאי חשוב. הוא התכונן לפגישה איתו כאילו הוא הולך לעשות פסיכומטרי בפילוסופיה.  
"אני חוזרת לישראל." אני ממררת ומפשתנת בו זמנית. "אני לא נשארת פה.אני אומרת לך. אני שנאת עכברים."
"טוב. מה קשור עכברים עכשיו?" הוא כנראה מתכוון לנתק. "עוד חצי שעה אני מתקשר אלייך."
"לא!" אני צועקת בהיסטריה. "חצי שעה?!? עוד חצי שעה תבוא להציל גוויה!… יש פה עכבר!"
"מה יש פה?"
"לא פה שלך! פה שלי!" אני ממררת. "עכבר. עכבר. יש פה עכבר. אני חוזרת לישראל… לא מעניין אותי כלום…"
"תתקשרי למיינטננס." הוא מציע בשלווה. המיינטננס זה הפיתרון שלו לכל הבעיות. גם אם הייתי מספרת לו שאני בהיריון, הוא היה מציע לי להתקשר למיינטננס.
"איזה מיינטננס? מוש! עוד דקה אני מתה."
"אז תגידי שזה חרום." אני לא בטוחה אם הוא צוחק עלי או לא.
"תתקשר אתה. אין לי את המספר… ואני על השולחן… ואני אומרת לך… אני חוזרת לישראל….. אני לא נשארת בבית שיש בו עכברים."
"עכבר." הוא מתקן אותי. "ותני לי לסיים ת'פגישה. את יודעת ש-"
"מוש!" אני צורחת. "אני אומרת לך… אתה לא תמצא אותי כאן כשתחזור."
"איריס, תירגעי." הוא אומר, ועל הקול שלו אני שומעת שהוא סוף סוף נלחץ.
"אל תגיד לי להירגע!" אני קוטעת אותו ומרגישה איך עוד גל של פיפי מתנחשל אל התחתונים שלי. אני בפאניקה.
"מתוקה,-" הוא אומר לי בקול הכי רגוע שהוא מצליח להפיק. אני שומעת "מתוקה", אני מבינה שנגמרה לו הסבלנות. אני עוד יותר היסטרית. אבל אני מנסה לשנות גישה. "תתקשר, מושי. בבקשה בבקשה בבקשה… אני מתחננת." 
זה עוזר. אני שומעת אותו משקר משהו לפילוסוף, באנגלית פילוסופית, כדי שאני לא אבין. וחוזר אלי. "טוב. תסגרי מתוקה. אני מתקשר לגונזלו."
 
גונזלו, צריך לדעת, הוא בעל הבית שלנו. גבר חתיך הורס שנראה כמו קיאנו ריבס. אין עליו יותר מעשרים וחמש. שיער מקלות. עיניים של סיני, למרות שהוא פורטוריקני. ועצמות לחיים, שני מצוקי דרגות. אין. אין. חתיך הורס. אבל גונזלו. גם את זה צריך לדעת. הוא קצת מטורלל. ולא בגלל שהוא אמריקאי. סתם. ככה הוא נולד.
ובאמת, עוד אני על השולחן, מדיפה פיפי ושטופת דמעות. נקישה בדלת. מוש עשה את זה מהר. "הי" החתיך משרבב פנימה את ראש השערות ספגטי לפני בישול שלו, "האם אני יכול להיכנס?" הוא שואל בנימוס אמריקאי (על הנימוס האמריקאי אני אספר בפוסט אחר. בספר אחר. פוסט אחד לא יספיק.) מחייך אלי חיוך ענק בפה סגור. כמו שהיינו מחייכים כשהייתה נופלת לנו שן חלב.
"יס. יס." אני מאנגלזת ומצטערת שלא לבשתי חולצה יותר קומוניקטיבית, "ראיתי עכבר!"
"איפה?"
אני מצביעה בחרדה אל הספה, מה שמאלץ אותי לחשוף את הכתם הענק שהתרחב לי במכנסיים. אני כבר לא יודעת מה אני יותר. מבוהלת או מפודחת.
גונזלו לא ניגש לספה בכלל. אלא פוסע בין החדרים בעניין כאילו הוא בא לקנות את הבית. (הוא שכח שהוא שלו?) מציץ בעיניו המלוכסנות בכתלים. בתקרה. בחלונות. ממשיך ומעיין בשיש. בכיור. (מפוצץ כלים שמחכים לביתי המתבגרת שהכריזה על מרד. היא "לא מפנה כלים יותר" נמאס לה. היא לא אשמה "שכל היום אוכלים בבית הזה!") ופניו של הגונזלו לובשות הבעה של תיעוב. אם כי הוא מקפיד עדיין לחייך במלוא פיו הסגור. שוב הוא מציץ בכיור. שוב הוא רוכן אל השיש. כמו אל צלחת מעבדה. בודק איך התפתחו המיקרובים.
אני מבינה שהמטבח אינו נאה בעיניו.
הוא חוזר אלי. מרים אלי מבט ופותח את הפה. אפילו השיניים שלו חתיכיות. "מאה אחוז. זה ברור." הוא אומר ומציץ בי.
"מה מאה אחוז?" אני מנסה להסתיר את המכנסיים.
"מאה אחוז. מאה אחוז. מאה אחוז."
"מה מאה אחוז?" אני שואלת אותו ומתקשרת לבעלי. אולי הוא יבין מה הגונזלו רוצה להגיד.
מוש עונה לי דווקא מהר. "הוא מטורלל הגונזלו הזה." אני בוכה לבעלי בעברית תוך שאני מקפידה להחזיר לגונזלו חיוך פתוח ולעשות לו תנועת "חכה רגע" עם האצבעות.
גונזלו לא מחכה. הוא ממשיך אל חדרי השינה. "מאה אחוז שיהיו לך כאן עכברים!" הוא צועק אלי מהחדר של הבנים. "עכברים אוהבים אוכל. ואוכל אני רואה שיש לך הרבה. גם על הכיור. וגם על השיש." ויוצא. אני רואה אותו מפזר איזה ארבעים מלכודות דבק במסדרון.
הוא חוזר אלי. "אפילו בסלון אני רואה שאתם אוכלים." הוא נוזף בי ומצביע על צלחת קורנפקס רכרוכי שהשאירה ביתי המתבגרת על הספה.
"הוא לא נורמלי. אני אומרת לך. הוא לא נורמלי." אני לוחשת בשקט למוש, כאילו החתיך מבין עברית. "אין לי מושג מה הוא רוצה ממני. אני לא מבינה למה הוא לא מנסה אפילו לבדוק לאן העכבר ברח…"
"מה, הוא כבר הגיע?" בעלי שואל באיחור. זה ידוע שלגאונים יש הבנה מוגבלת של המציאות.
"כן." אני פורצת בבכי מחודש אחרי שאספתי כוחות משך כל הטיול מחוף לחוף של הגונזלו. "והוא אומר שמאה אחוז שיש פה עוד המון עכברים."
"מה?!?"
"כן. הוא אומר שמאה אחוז שיש פה עוד עכברים. הוא ראה את המטבח. הוא ראה את הכיור. את השיש… והכל מלוכלך… הוא אומר שמאה אחוז ש.." אני בוכה. מה זה בוכה. מרגישה שהרגליים רועדות לי. ומתיישבת על השולחן מאיקאה. שכבר מתריע שגם לסבלנות שלו יש גבול.
"תני לי אותו." בעלי אומר בנחרצות.
אחרי כמה דקות של "שיחת גברים" גונזלו חוזר אל הסלון.פונה אלי בזהירות. "סליחה מיס כהן. לא רציתי לצער אותך." מוש כנראה שטף אותו."איפה אמרת שראית אותו?"
"שם!" אני מצביעה שוב על הספה.
"איפה?" גונזלו מסתכל על הספה. מרים את הכריות.
"מתחת. מתחת." אני מסבירה לו את המובן מאליו. אין ספק שאלוהים התקמצן עליו כשחילק את השכל.  
גונזלו מציץ מתחת לספה. הודף אותה בתנועת רגל קלה. (טוב, היא גם עלתה בהתאם.) שולה כדור מטקות שחור שכבר הספיק לאסוף סביבו את כל הטינופת שמתחת לספה. "לזה אתם קוראים עכבר בישראל?" הוא מתפוצץ מצחוק. העיניים שלו נראות כמו שני גפרורים שרופים. כדור?!? אני רוצה לקבור את עצמי.
גונזלו מושיט לי יד, כאילו הוא עומד להזמין אותי לוואלס. אני יורדת מהשולחן. לאיטי. מצטערת לגלות שגם אצלי אלוהים לא היה מי יודע מה נדיב, מסתבר.
 
העכברים המתוקים של לוסי אלקוטי: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=18491&blogID=233 
  
ואיור שלי….

 

 והפוסט המקורי http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13375&blogID=290

:

 

 

 

 

 

32 תגובות

  1. תַּלְמה פרויד

    אוייי, מצחייייייייייק! עוד מעט גם אני אעשה פיפי במכנסיים, איריסקה.

    • איריס אליה

      תלמוש, נשמה, טוב שאני תופסת אותך… נפגשות בשישי, כן? שומרת לי מקום לידך?

      חווה וסיגלי מתוקות, אני אשמח לאסוף אתכן מחיפה או וואט אבר… כתבו לי, טוב?

      • תַּלְמה פרויד

        בטח נפגשות, איריסקה. מי שבאה קודם שומרת מקום/ות.

      • איריס יקירה,

        קראי אצל אמיר אור איך התמודדתי עם עכבריפ אמיתיים ולא קפצתי על שולחנות ולא עשיתי פיפי, לא במכנסים, לא בחצאית ולא בתחתונים.

        מאמי, למה את מציגה את עצמך ככה? זה מצחיק, אבל דחילקום לא חבל? אישה שכותבת ספר, שמצטלמת כל כך יפה, שמתארת חתיך הורס כאילו הוא מן ספגטיני כזה?

        עד כדי כך זלגת? גם מן העיניים, גם מן המבושיים, ומהיכן לא. ואצלי אין כלים ואין הרבה אוכל והיו עכברים – אבל גם אני צלצלתי ליוסי (בעלי לשעבר) ואמרתי יוסי, יש עכבר בבית

        כי נורא התביישתי, מה שאצלי יהיו עכברים.

        ויוסי אמיר: שזה קרה לו המון פעמים שהוא חי עם עכברים ותפס אותם עם מלכודות עכברים. וזה מאוד ניחם אותי שאני לא היחידה שזה קורה לה.

        ואפילו שהלכתי לקנות את המלכודת (לי אין פורטוריקני כזה הורס, מה לעשות – הכל אני עושה לבד – הכל) זה שמכר לי את המלכודת אמר: "שהיום כבר נכנסו חמישה אנשים ובקשו מלכודות לעכברים ושזו בטח מגיפה) וגם זה הרגיע אותי שאני לא היחידה.

        אבל, איריס, הם מגעילים בתכלית המגעיליות. משהו פשוט קטטוני ונוראי עד אימה במיוחד לאישה שחיה לבדה.

        וגם שתפסתי אותם. יוסי נורא שמח בשמחתי שהוא היה נשוי למישהי שיכולה לתפוס עכברים ולמגר אותם אל קיצם.

        עד כאן, בוודאי שאודיע לך, אשלח לך מייל פרטי עם כל הפרטים.

        שלך בהמון אהבה
        חוה

        • איריס אליה

          חווהל'ה יקירה, שימעי,קודם כל טרם הספקתי להיות כותבת מכובדת, אולי אחרי צאת הספר אעשה דליט על כל הפוסטים האלה… שלא אקבל תדמית מפוקפקת משהו, אבל האמת שכזאת אני. מצחיקה מאד, ועצובה מאד, מבוהלת עד מוות ומאוהבת עד מוות, מחרבשת מקשקשת כותבת נואשת…. על מוד די היסטרי. איך יגדיר את זה ה"פסיכיאטר" שמבקר בבלוגי בנחישות ובהתמדה שלא הייתה מביישת טירון של גולני? "טיפוס על הקצה…" "מאני דפרסבי"
          הוא הרי כבר "איבחן" אותי כ"הפרעת אישיות נרקסיסטית"…
          נו.
          אבל ברצינות. זאת בלוגייה של כותבים, כך שאני מרשה לעצמי להשתמש גם בדימיון, ולהגזים פה ושם, פה ושם… ועוד פה ושם. כעיקרון, אני אשכרה עושה פיפי כשאני מפחדת, והמקרה הזה, תשעים אחוז היו אמת לאמיתה
          היה עכבר, ולא כדור, היה מוש, היה גונזלו, הייתה איריס על שולחן וכיו"ב.
          אבל כמובן שכדי שזה ייצא מצחיק יותר, הגזמתי…. את הכתם במכנסיים לא ראו… מוש לא כזה אדיש אלי… והאיומים שלי בדרך כלל מבהילים אותו בשלב יותר מוקדם… אבל מה, גונזלו היה באמת מהחתיכים ההורסים שלא נשארו מספיק זמן אצל אלוהים לקבל גם שכל.

          טוב, יקרה. תכתבי לי אם את רוצה שאאסוף אותך מחיפה.

          לילה טוב טוב.

          • איריס

            אם להגזים כבר אז עד הסוף.

            למה אף אחד אף פעם, אבל אף פעם לא הקדיש לי פוסט ההה?

            את חושבת שזה נעים לי ככה? שמפקירים אותי ולא כותבים למעלה איזו הקדשונת בשבילי? אתה רוצה שאני אבכה הה? לא מספיק שאין לי מוש כזה לאהוב בחיים, שאני נלחמת עם עכברים שטסים לי במטבח לגמרי לבד, אחד גם הציץ אפילו מחור האמבטיה. לא מקדישים לי כלום.

            טוב, איריסקה מניה דיפרסיה היא מחלה עם התקפים מאוד לא נעימים – אל תזכירי אותה אפילו לא בצחוק.

            ולא – את לא לוקה בה בשום פנים ואופן.
            הפרעת אישיות נרקסיסטית – את? עכשיו באמת הצחקת אותי לגמרי.

            אולי ליונה וולך, אולי, כי צריך להזהר בכבודם של מתים היתה הפרעה כזאת.

            אבל את שפוחדת מכרטיסן ברכבת ולא נעים לך. פחחח….. פחח… אני אומרת.

            פסיכיאטרים בגרוש בכל בלוגיה אף פעם לא חסרו.

            אמר לך משהו – יש לי ידיד חתיך אימים – לא פורטוריקני ולא נעלים. אגב, גם בישראל יש עכברים שכתב: (בפייסבוק)

            ואני מצטטת בערב יום כיפור
            "אם צעקתי על מישהו, אם קללתי אותו, אם ביזיתי אותו וצרחתי עליו..
            סימן שזה מגיע לו"

            וזה באמת היה מצחיק, כי הוא טיפוס כזה שלא דופק חשבון וכן דופק חשבון – הבנת את זה איריס.

            גבוה, גוף רזה של מתאגרף תיילאנדי, שער ארוך מתולתל, עומד על המילה שלו. במיטה – סוף הדרך

            אבל מה, "הוא לא כל כך חכם…."

            וטוב, אני סתם מרצרצת
            אודיעך גם אודיע
            שיהיה לך יום נפלא (ללא עכברים)

            חוה

  2. סיפור מצחיק איריס , מזל שזה היה כדור כי מלכודות מתוקות זה עסק אכזרי
    העכבר לכוד בדבש ואת שומעת את הציוצים שלו אפילו בחלומות הלילה
    שבוע טוב
    מלא פרפרים
    לא עטלפים ולא עכברים וחולדות
    רק פרפרים

    • איריס אליה

      חנהל'ה יקירה, אנחנו עושים אצל שחר שורת בננות, כן?
      נהיה המלאכיות של צ'רלי…. תלמה הבלונדה, חנה הג'ינג'ית ואני השחורה:)

      ובהחלט צריכה רק פרפרים השבוע…
      תודה וגם ממני אלייך, שבוע הכי טוב.

  3. איריס יקרה, תודה שהזכרת לי!!! כל כך מזדהה.קורה לי המון שאני רואה בזווית העין כל מיני דברים שנדמה לי רצים עוברים מפה לשם.
    חמוד העכבר שלך, צבעוני כל כך!

    • איריס אליה

      לוסי מתוקה, שוב תודה על ההענות לאתגר… יש לי עוד כמה אתגרים בשבילך… וספר ילדים בדרך…
      גם אני, כמו לבנה, מפנטזת על שת"פ איתך…

      לילה טוב… ושבוע מצוין. כמו שחנה כתבה, עדיף בלי עטלפים ובלי עכברים…

  4. ענקית :))))))))

    • איריס אליה

      אמיר יקירי, זה באמת אתה? היססתי אם לאשר את התגובה, לא מאד אופיינית לך…
      אבל עד שאתבדה, הרשה לי להנות ממנה…
      טוב?
      נשיקות ולילה טוב.

  5. כתוב בהמון הומור. התאורים לא משעממים לרגע: השלכת מטורפת, הסתיו צועק, והאנגלית האנגלית היא פילוסופית.
    נפלא!

    • איריס אליה

      היי גליה יקרה, מה נשמע?
      תודה על שפע המחמאות, שמחה מאד שמצאת את הקטע הומוריסטי.

  6. לא ידעתי שאת כותבת כל כך מצחיק. ממש קטע טוב.
    מה עם הטריילר? אני מחכה לו.

    • איריס אליה

      אבל למה בעילום שם, ריבונו של עולם? הרבה יותר כיף לקבל מחמאות מאנשים שעומדים מאחוריהן.
      טוב, בעניין הטריילר, זה ארוך ומסובך. בקצרה אספר, שיחולו עיכובים ביציאת הספר, הוא יורד לדפוס ממש היום!!!!!!! אבל יופץ לחנויות בינואר….
      הטריילר דווקא מוכן, אבל אני חוששת ללנקק אליו, כי מי שירצה לקנות את הספר לא ממש יוכל, אלא ממני…

      טוב, נראה. עוד מעט אעלה את הכריכה ואת הדברים המרגשים שכתב עליו פרופ' חנן חבר.
      בכל מקרה תודה רבה. שמחה שמצאת את הרשימה מצחיקה.

      לילה טוב.

  7. טוב, לעמוד על השולחן ולבכות, זה שאול מהקלאסיקה על יחסי אישה-עכבר. לאחיהם הישראלים גם יש מה להגיד. שנתיים ביקרו אצלנו עכברי שדה מהשדה שממול לבית עד שגילינו את החור וסתמנו אותו עם גבס וזכוכיות ומאז נשתררה דממה. בגלל זה לא עוזבים מדינה.סתם.

    • איריס אליה

      טוב, לבנה יקרה, אני כל כך שמחה שזה מאחורי. את יודעת, אני לוקחת את הפחדים שלי לחלומות, ובאותה תקופה ממש לא יכולתי לישון… כמה שבועות אחרי עוד התעוררתי בבהלה…
      ואת יודעת, חלק מהחרדה זה בגלל שזה יצור כל כך קטן שיכול להגיע מאין סוף מקומות… בבוסטון, אתה אוטם במקום אחד והם מגיחים ממקום אחר, מרזבים, צינורות…
      אוף. אסור לי לחשוב על זה בלילה…

      לילה טוב ותודה רבה על התגובה:)

  8. גיורא פישר

    חביב ביותר
    כל הכבוד לבעלך הרגוע, לי הצרחות האלה מביאות את הקריז. אני מרגיש שיש בהן הטלת אשמה, כאילו אני אחראי באופן אישי להשתלת העכברים (או הג'וקים) בבית.

    • איריס אליה

      היי גיורא, לילה טוב, (או בוקר טוב, אתה, ככה שמתי לב, מהמשכימים קום)

      בהחלט כל הכבוד לבעלי המתוק, בעיקר על זה שטרם קץ בהיפראקטיביות המפרצת…. בוא נקווה שזה לא יעבור לו:)

      ובוא נקווה שלא פתחתי עין לעכברים… אני מניחה שיש גם עכברים עבריים:)

      שבוע נפלא, מקווה להתראות בקרוב.

  9. איריס,
    עשי לי טובה: מכנסיים אף פעם לא מרגישים!
    מספיק עם התרגום הכושל הזה מאנגלית!

    • איריס אליה

      אמאל'ה, גיורא לשם! אתה כועס?

      האמת, לי המכנסיים הרגישו רטובים. יכול להיות שאצל אחרים הם סתם רטובים… או עדיף יבשים?
      חוץ מזה, גם העורך שלי לא מת על הביטוי הזה, ושני אנשים חכמים זה בהחלט סיבה לשקול את השימוש בו שוב….

    • נטע אברמוב

      פיפי כמו שלה גם
      מכנסיים עיבריים מרגישים
      ולא נאמרה מילה על
      מרגש התחתונים

      • איריס אליה

        היי נטע יקרה, לילה טוב.
        תודה על התמיכה הווירטואלית, ועל הכניסה לבלוגי, ברוכה הבאה!

  10. איזה יופי , כיף לקרוא
    YY
    איך הזמן טס כשנהנים, גם אני טסתי בפוסט האחרון .
    ופעם הבאה שנפגשים גמני רוצה , ומקווה שתבואי עם משהו שמסמל קומונקטיביות.
    אני מחמת שמחתי.

    • איריס אליה

      היי אבנר, ילד גדול ויקר!
      איזה כיף שבאת לבקר, אני מבינה שניקו לך שליש על התנהגות רעה:)

      ובחיי שהזמן טס… כשנהנים,
      וגם כשלא.

      נשיקות.

  11. מקסים.
    מומלץ בפרוזה אצלי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן