שחרחורת סופרת ומשוררת
ב"עכבר העיר" התפרסמה, אתמול, כתבה של אלי אליהו, על אניד בלייטון, http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,55993,.aspx, שהיא הסופרת שכתבה את הילדות שלי, פחות או יותר. (יותר או יותר, אם להודות באמת) ולא יכולתי שלא להיזכר באין סוף חבורות הבלשים בלי הכלב שהקמנו, חמש ילדות תמות ודי טיפשות, בהשפעת ספריה. אין סוף, בחיי. אבל הייתה לנו חבורה אחת, מיתולוגית. (איזה חבורה? ארגון! זה היה ארגון לכל דבר ועניין.) עד היום אנחנו משתנקות מצחוק כשאנחנו נזכרות בה, קראנו לה, ברוח פטריוטית לעילא, אנ"לורן. שזה ראשי תיבות של
אמונה נשמור לארצנו, ומיד רשעים נצילה.
תודו שזה הדבר הכי מצחיק ששמעתם על הבוקר.
אז היו לנו הרבה כוונות טובות. אלא מאי? הייתה בעיה. לא היו לנו רשעים בנמצא… נו. כי כמה קרימינלים אפשר למצוא במושבה מהוגנת כמו זו שגדלנו בה? כמה עבריינים אפשר לדוג במקום קטן קטן, ברדיוס של כמה קילומטרים… שחיים בו מאתיים אנשים, שרבע מהם הם ההורים שלנו… חצי הם האחים שלנו, ושני השלישים הנותרים (טוב, אף פעם לא הייתי חזקה בחשבון) הם בני משפחה אחרים… מדרגה רביעית… ?
ככה שלא היה לנו גם את מי להציל…. וזה הרג אותנו. את מי אפשר להציל… ריבונו של עולם…?!?
כל כך רצינו להציל מישהו!
חשבנו וחשבנו וחשבנו. ואו אז, מצאנו פיתרון. אנחנו נמציא רשעים, ואז נתפוס אותם. אנחנו נמציא תעלומות, ואז נפתור אותן. ונכון, עדיין לא הצלנו אף אחד… אבל הי! למה להתפס לקטנות? הרעיון גאוני, בעניין הזה שררה הסכמה בין חמשתנו.
וככה, ובהתאם לשגרת הארגון, (שהיה לו, כמובן, סמל, והמנון, ותקנון.. והיררכיה פוליטית ברורה)קיימנו תצפיות מסודרות על מכוניות שהחלטנו שהן מאד חשודות. פשוט כי הן היו מאד חשודות! ועקבנו אחרי כמה אנשים, בדרך כלל, רזים עם אף ארוך, שענו להגדרה החמקמקה של איך נראים מרגלים… והלבשנו עליהם מסתורין בגרוש. ופיברקנו מגילות סתרים (בדרך כלל גיבוב של הרבה אותיות באנגלית שלא מתחברות לכדי איזה אמירה קוהרנטית) כדי שיהיה לנו מה לפענח… ודלקנו באופנינו הרעועים אחרי טרקטורים בדרכם למטעי האורליאנס… שם, כמובן, התקיימו ישיבות מטה בהשתתפות צמרת המוסד ….
נו. יום אחד אני עוד אעלה את הסיפורים האלה. זה סטיג לארסון הבא.
זה היה באמת הזוי. עוד יותר הזוי זה עד איזה גיל המשכנו עם החבורות האלה…
לא מגלה עד איזה גיל.
גם לי יש גבולות. (ואת זה אומרת מי שהואשמה בהתערטלות לצורך מכירות…:))
ולפני קצת יותר משנה, שבתי למחוזות ילדותי. נסעתי להיפרד מאבישג, חברתי משכבר, לפני שנסעתי לבוסטון. אבישגי, את זה חייבים לציין, מילאה תפקיד מכריע באנ"לורן… אולי הייתה אפילו ראש האירגון הלוחם. ואחרי חיבוקים והתנשקויות וסיפורים מסיפורים שונים, נזכרנו באנ"לורן, ובעובדה שהיא הייתה הראשונה לזהות את האינפנטיליות הרבה של התעלומות שלנו. והייתה הראשונה לפרוש מהחבורה, בנימוק, ש"אין לי זמן…אתן יודעות… "
לקח לנו כמה שנים טובות לסלוח לה על הבגידה…
בכל מקרה, אחרי אותה פגישה הלכתי לבקר את האיקליפטוס הענק בחורשת המייסדים, בפאתי המושבה, תחתיו התקיימו ההתכנסויות הסודיות… והאסיפות הדחופות… וההתייעצויות… ומפגשי החירום… האיקליפטוס הזה ללא ספק היה החבר השישי… ועל משקל "חבורת הבלשים והכלב" המיתולוגי של בלייטון, הספר שלנו יכול היה להקרא "חבורת הבלשיות והאקליפטוס"
הרבה יותר ישראלי, לא?
אירוסית, גם אני הקמתי משהו ושלחנו מכתבי איום, עם בקשה לחותמות דם. אין לי מושג מאיפה הבאתי את זה. לא מאניד נראה לי. אולי בהשפעת קרל מאי. לא יודעת.
מתגעגעת.
אביטלי… חותמות דם?!? מכתבי איום?!?
אללי. את כנראה מהקרימינלים שחיפשנו… או שזאת הילדות ביד אליהו…
נו. אולי כאן מתמצה ההבדל בין הפסטורליה הצפונית לעיר החטאים:)
מתוק ביותר! והשם נשמע אנגלי אנלורן…
אויש, מירי מתוקה. את מזכירה לי את הכינויים שהיו לנו. פירקנו את השם אנלורן, לכל השמות האפשריים, ובאמת כולם היו אנגלים:
אן
לו
רנה
לורן…
אלוהים. איזה פאדיחות… היינו ממש מסובבות:)
הי מתוקה או שנשלחה לי התגובה באמצע האורך שלה או שהחלון נסגר באמצע ונמחק.
רק הגבתי שכיף לקרוא והתחלתי להפליג בסיפורים מזכרונות ילדות ואיכשהו כשהגעתי לסיפור על תגלית הגופה בחוף הים, קלטתי שאני מקלידה אותיות מאוויר.
אז אם נקלטה אצלך תגובה לא גמורה את מוזמנת להחזיר אותה אלי שאסיים. ואם לא. אז תהא זו תגובתי החליפית מקונחת בנשיקות.
צר לי חמדת ליבי, שום תגובה לא הגיעה אלי… אבל רגע, גופה בים? שכה אחייה. את בטוחה שלא גדלת באותו מקום של אביטלי?
איריס הקדמת את הפוסט הבא שלי. גדלתי במקום הכי טוב בעולם. ובכלל אני מתכוונת לכתוב על האנשים הנדירים שחיים במקומות הכאילו מפחידים.
דווקא כשעברתי לעיר יותר מתורבתת, אבדתי אותם. עד היום אני בחיפוש. ומוצאת איפה.. זה לפוסט.
האמת, אביטלי. יש לי זכרונות נורא טובים מהשנים בהן גרתי בעיר, ובזמן האחרון יש לי מין רצון כזה, דווקא להתקרב לכרך. זה לא רק האנשים, זה משהו אחר, בהוויה ובחוויה.
אבל לעת עתה אסתפק בגבעות שלי ובתאנה שלי:)
הכי טוב בטבעון. בטוח.אובת את הכפריות שלך. דברתי על השכונות הכאילו לא נעימות. לפעמים חיים שם האנשים היותר נעימים מבין כל תושבי הערים.
דרך, אגב, הרבה מהם מזרחים . זה באמת לפוסט יקרה. עוד יהייה.
🙂
היא הייתה בחוף, אבל בגילי, אני כבר אל סומכת על זכרונות הילדות שלי. בתור ילדה מלאת דמיון זה או שדמיינתי או ש….איפה היו ההורים שלי?
היי סיגל
ושלום לך אליה.
סיגל בזמנו שלחת לי מייל, אך לא ידעתי למי להשיב.
אשמח אם תשלחי את את המייל שלך.
אליה היקרה
החיבור לעבר מעורר נימים דקים של מחשבות, אני לא הייתי ביחסים איתה, עם בלייטון, עכשיו אני מצטערת, החבורות שלי בחיים היו מתפקרות אחרי שעה, ואני הייתי בחלון מחכה לחבורה הבאה.
לההתראות טובה
היי טובה יקרה, את יודעת… אף פעם לא מאוחר… תמיד אפשר להקים חבורת בלשים חדשה. ועכשיו נראה לי שלא יהיה לי מאד קשה להשיג כמה רשעים.. אולי אפילו יותר מכמה:)
מקסים מקסים ,איריס, איך שספרים השפיעו עלינו פעם בעידן התום, פשוט חיינו אותם.
אני למשל אהבתי לעשות פיקניקים בחורשה ליד הבית כמו ג'ו ב"נשים קטנות" אפילו הסתפרתי כמוה ושמתי על הראש סרט ופרח כמו קשת.
והייתי מאוהבת בגילברט בלייט מ"האסופית" ואת מלך הכיתה בכיתה הא ראיתי בדמותו
שלא לדבר על ג'ין אייר שבגללה רציתי להיות אומנת
והייתי מאוהבת נואשות באשלי מ"חלף עם הרוח" ובאנדרי מ"מלחמה ושלום"
שאולי בגללו התאהבתי במרצה הרוסי לספרות בשנות העשרים שלי באוניברסיטה כי הזכיר לי את אהבתה הגדולה של נטאשה
לאנדרי שנים חיקיתי את סצנת הירח המפורסמת בספר, כשנטאשה עומדת במרפסת האחוזה שלה(אחוזת הרוסטובים כמדומני) מוקסמת מאור הירח המלא ומפייטת עליו מילים, ואנדרי מקשיב מהעבר השני של המרפסת מתלהב משמחת החיים שלה. הסצנה הלכה איתי שנים רבות עד שלמדתי שבמציאות לא כל צפרדע הופך לנסיך:)
מתי איבדנו את חווית הקריאה הזאת?
אולי כשהפסקנו לקרוא מהלב
והתחלנו לקרוא רק מהשכל
חנהל'ה יקרה, איזה תגובה מרגשת! אולי בגלל שהיינו מאד מאד דומות… גם אני הזיתי את האירועים והגיבורים שקראתי.
האמת היא שעד עכשיו. זה נושא למחקר אקדמאי:)
נשיקותי.
אני לעומת זאת הייתי בחסמבה :))
וגם בכל מיני בריתות אינדיאניות שעליהן חתמנו בדם.
חיבוק, אירוסקה.
היי תלמתי, מה, גם את בדם? אללי. זוהי רק ילדותי הפרובינציאלית שהתרחקה מדם כמו מאש?
ומתוקה, החמצתי אותך ב"שער", כי אני באתי בערב שאחרי… אם את מגיעה לשחר מריו, תגידי לי, נורא רוצה לפגוש בך. אולי אפילו יהיה לך זמן לקפה איתי?
נשיקות.
כן, איריסקה. גם אני בדם. באש.
הבנתי שהתפספסנו ב'שער' והצטערתי.
בהחלט אבוא לשחר-מריו. איך לא???????????!
קפה – יופי! כמה שאת רוצה. להת'.
קבענו. איזה כיף. עכשיו רק צריך לקוות ששחר לא יבריז:)
ואם אתן באות אז גם אני באה
נעשה חבורה:)
טוב, אז עכשיו באמת חסר לשחר שיבריז…
נשיקות חנתי.
הי איריס
פוסט מתוק שהעיף אותי חזרה לחבורות שאנחנו הקמנו בעיר הצפונית
סדנא דילדותא חד היא 🙂
אהלן איריס,
למרות שקראתי את כל הספרים שהוזכרו, לא הקמנו שום חברות ושום בטיח וגם לא עניינים. ליד הבית שלי ברמת-גן היה גן ענק ושם שחקנו בנים ובנות למי רואים, ומי אוהבת את מי. אני דווקא הייתי מתאהבת חדשות לבקרים בילדים חמודים ומתוקים.
בסוף כתה ח' ישבנו ערים כל הלילה על הגבעה, הלכנו ברגל לפרק הלאומי. פעם דרכתי על קונדום שכל הילדים הסתודדו עליו ואני פשוט מעכתי אותו בכוח, כי לא ידעתי אפילו מה זה וכולם צחקו.
בשיח בנות, גילינו סודות ומה עושים כי בבית לא היו מדברים. הייתי מלאת השתאות ופליאות. תארי לעצמך שאצלנו ברחוב היו שוטרים שרכבו על סוסים.
ואני פלחתי עוגיות מן המכולת ופחדתי פחד מוות. הייתי בטוחה שכל סוס של שוטר שעובר מיד תופסים אותי.
האמת לחסמבה לא התחברנו. אבל תמיד, תמיד הייתי הכי טובה בכתה בספרות. זה היה עול נוראי, וזה היה כיף נוראי.
קראתי הכל, כל מה שעבר לי בדרך, מתחת למיטה לאור נר עד השעות הקטנות של הלילה.
ואיריס נשמה, הימים האלה חלפו – ימי הציונות על ההר בגן אברהם. גם הגן אינו אותו הגן.
אבל מאמי – אני לא הפסקתי לקרוא.
ואת אל תפסיקי לכתוב.
היה לנו דור פרקטי מידי – מלחמה רדפה מלחמה.
שלך
חוה
חוה, ריקי סיגל ואביטלי יקרות, קודם כל סליחה שנעלמתי. אני ממש ממש טובעת בסידורים האחרונים ובניסיונות לאחוז את החבל בשמונת קצותיו…
אני מרגישה כמו תמנון.
חווה יקרה, חוויות הילדות והנערות שלך מאד ציוריות. ממש סיפורים קטנים. נורא חבל לי שהם נבלעים בשרשרת התגובות. כבר הצעתי לסיגל בעבר, ואני שבה ומציעה גם לך, אני אשמח לארח אצלי את רשימותייך. גם התגובה שלך אצל גיורא פישר מרתקת.
לכולכן תודה ונשיקות לשבוע הכי טוב. מקווה להתראות אצל שחר מריו.
איריס יקירתי
בדקתי ובדקתי ולא ראיתי תגובה ותמהתי.
אני שמחה שהגחת סוף סוף ממעמקי הים.
תודה על מחמאותיך, עדין איני כשרה כל כך לכתיבה – עבר עלי חודש איום ונורא שעוד לא הסתיים.
בואי ונחזיק חזק את החבל בכלל קצותיו עד לתוצאות מנהירות וברוכות.
הרבה הצלחה
חיבוק אדיר לעידוד
חוה
לאיריס,
גן אברהם היה עשוי פינות פינות.
למטה – כי הוא היה בנוי על גבעה,- היו נדנדות שאפשר היה לטוס בהם לשמים. לבשנו חצאיות, כי לא כל כך היו מכנסיים והבנים הקטנים שאז נראו לי ענקיים הציצו למי רואים, מה רואים…. נורא התביישנו.
אבל לא זאת הנקודה. יום אחד מצאתי שם שיח פטל – כן ממש פטל, גרגרני כזה עטיר ומלא פטלונים טעימים ועסיסיים בשפע.
הייתי ילדה שמנמונת ואהבתי את כל הצומח, חמציצים, כלניות, רקפות מתחת לסלעים ואפילו צבעונים, כן, ככה נחבאים בצמחיה אדירה – זה היה בפינה אחרת,
אבל, איריס, שיח פטל, ועוד חפשי – חינם אין כסף?…..
עטתי עליו ואכלתי, ובלעתי, עוד והידיים שלי הפכו סגולות, סגולות מן המיץ הניגר ובטני ועיני וחושי לא ידעו שובעה והעריתי עוד אל קרבי.
אבוי, בלילה טפחה הבטן הקטנה, היא לא יכלה לשאת כל כך הרבה פטל בקרבה ואבא ואמא היו לידי – כאשר הפטל לא ידע מהיכן, והיאך למצוא את דרכו החוצה…. והוא התנחשל והתערבל בכאבים נוראיים עד שסיים את דרכו על הרצפה בבית או בשרותים.
אם תרצי סיפור – אנדב לך אחד אבל בהזדמנות אחרת.
בינתיים – זו אינה תאנה – אבל גם פטל זה לגמרי לא רע.
שלך,
חוה
חווה, את לא תאמיני, אבל ב"ספר" שאני כותבת עכשיו יש סצנה כל כך דומה לסצנת הפטל שתיארת, ממש דימיינתי והתחייכתי על הבוקר, ושבתי והירהרתי בחוקיות המוזרה, אולי, אבל הברורה, שקושרת את שתינו יחד.
הקטע שכתבת כל כך פיוטי ועדין, מאד מאד אהבתי.
ממש מתפללת לשבוע וחודש יותר טוב לכולנו, ובעיקר לך.
חיבוק חזק, איריס
איריסקה,
תודה.
אבל, את – ממש יודעת לכתוב.
ואני מתה כבר להגיע לתל-אביב.
בינתיים הדברים די הסתדרו….
טפו…. טפו….. טפו…..
שלוש פעמים – בלי עין הרע.
שלך
חוה
הי מתוקה, גמני מקווה, אבל את מכירה את הימים שלי שקובעים עבורי את החיים, כך שזה מאוד תלוי מתי ההשקה… וגם אולי אם נתכנן וניסע ביחד אז בכלל יהיה כיף.
כך או כך או כך או כך
שבוע חדש התחיל ועם או בלי אקליפטוס החיים הם הרפתקאה… לתמנונים.