שחרחורת סופרת ומשוררת
אני מחכה לרכבת לחיפה, אחרי ההשקה של אורה ניזר ל משחקים בחצר הפנימית. היה כל כך מרגש לראות את אורה ביום חגה. הייתי בין הראשונים שהגיעו, וראיתי אנשים שנכנסו, וסיפרו לאורה שהגיעו להשקה מבלי להכיר אותה באופן אישי, הם פשוט נתקלו בשירים שלה, שפורסמו בעבר, והתחברו אליהם מאד, בדיוק כמוני, ובאו כי רצו עוד מזה. ואורה התרגשה כל כך, ואני התרגשתי בשבילה, היא כזאת מקסימה, בחיי. וההתרגשות הזאת נמהלה בהתרגשות האחרת מהמפגש הראשון שלי, הנון ווירטואלי, עם כמה "בננות" אהובות עלי במיוחד, וזה היה מתוק וטעים ומשביע איזה רעב שמכרסם בי כבר הרבה זמן, והערב התחיל, ונאמרו דברים מאלפים על הספר, והיו שהקריאו שירים ממנו, והיו ששרו, והמחיזו באיזשהו אופן את השירים, והיה חכם ועצוב ומעורר ומכסיף ומצחיק, היה גם מצחיק, שזה הכי נדיר, למיטב הבנתי, כי לא הייתי מעלה על בדל דעתי ששירה כל כך מרגשת יכולה להצחיק, והיה שם משהו באוויר, לא יודעת מה זה היה, אבל זה היה שם לאורך כל הערב. ואז לבנה מושון הקפיצה אותי לארלוזורוב, (תודה לבנה J) וכבר בשערים החשמליים שמעתי את הקריין מתנצל על אי אילו עיכובים בלוח הזמנים של הרכבות צפונה, אבל לא היה לי איכפת, כי בתיק היה לי הספר של אורה, והספר של שחר מריו, תולדות העתיד, שקניתי בעזריאלי כמה שעות קודם, ואיזה מזל שיש למפלצות הבטון הקפיטליסטיות האלה עוד מעט טעם, ובין שלל המותגים המופרכים וחנויות הבגדים והאוכל, יש עוד שתי חנויות ספרים קטנות ונחמדות, ואני מתיישבת לי על ספסל הברזל שעל סף הרציף, ופותחת את הספר של שחר מריו, אח שחר מריו! אם לא הייתי פוגשת אותו שעה קודם לא הייתי מאמינה שהוא אמיתי. שזה בן אדם אחד שכותב ככה. כי איך, ריבונו של עולם, כותבים ככה? וגם ככה. וגם ככה. וגם ככה. איך כותבים ככה? איך מחברים, ככה, אהבה? מחברים את הדבר הכי מפורק ומפרק בעולם? (אהבה, עמ' 127, פרגמנטים של געגוע, עמ' 134, היסטוריה, עמ' 21 ) ואיך מפייטים את היום יומי ככה? (תשמעו שיחה ששמעתי ב AM PM עמ' 126, קפטן פרנצ' פרייז ושודדי המיונז, (הו, קונטין) עמ' 94, דור הקלאבינג, עמ' 58) ואיך מחייכים את הבדידות ככה?(סדר, עמ' 87, התפשטה במיטתי, עמ' 89, אומרים לנו שיש תנ"כ אחר, עמ' , 130, משא, עמ' 136) ומאיפה, לעזאזל, אין סוף הארמזים המקראיים (הגוף, עמ' 78, רעש, עמ' 66, כי-סוף, עמ' 142. באמת אין לזה סוף) כאילו תנ"כית היא שפת האם שלו או שהוא בן אלפיים שנות, ואיך כותבים ככה את התשוקה, (להביא תהום על סיפוקו, עמ' 102, פנטום ים תיכוני, עמ' 169, ורטיגו, עמ' 139, חולם, עמ' 146 ) ומאיפה האומץ. אתם לא מבינים. לא יכולתי להניח את הספר מהיד. ולא יכולתי להניח את הספר מהלב. והוא לא ינוח, הספר הזה, אצלי.
הרכבת דפקה חתכ'ת איחור והייתי היחידה בתחנה שהודתה לה על זה. כשסוף סוף הגיעה, אני נכנסת, מתיישבת באחד הספסלים, כרגיל קופאת מקור, (למרות הספר הבוער בידי) מסיבה לא ברורה רשות הרכבות סבורה שרוב הנוסעים הם גברים, ובגלל זה היא משאירה את המיזוג בפול ווליום, כל פעם מחדש אני הופכת לארטיק שוקו שוקו, ואני ממשיכה לקרוא, והספר מרחף לי בידיים, הנשימה מרחפת בין הדפים, הלב ב"high"' ובדיוק נכנס המבקר, מרחק שני ספסלים ממני, "כולם להוציא כרטיסים לביקורת." הוא מורה, ואני, ילדה ממושמעת, שולפת את הכרטיס מהכיס, וממשיכה לצלול, ועד שהוא מגיע אלי, שתיים שלוש דקות, שכה אחיה, הכרטיס נעלם. אני לא מוצאת אותו.
הוא נעמד לידי. "כן?"
אני מפשפשת בארנק. בכיסים. בתיק. גורנישט.
"אני מחכה." הוא עומד מעלי כמו דייג שראה תנועה חשודה מתחת למים.
אני מחווירה, מנערת את התיק. מואילה להניח את הספר מהיד, (פיקוח נפש דוחה שבת) מתכופפת, מחפשת מתחת לספסלים, מציצה בזה שישב מולי, אולי הוא חשק בכרטיס שלי? "נשבעת לך," אני אומרת למבקר, "הוא היה הרגע ביד שלי…"
הוא שותק. מביט בי בחוסר אמון בולט."כן."
"בחיי…" אני מסתכלת עליו במבט של כלכלב שהלך באיבוד, מה, הוא לא יוותר לי? אני נראית כזאת קרימינלית?
הוא לא זז. מסתכל עלי במבט של אחד שבטוח שתפס כריש פשע ידוע.
ושוב אני מחפשת. מגששת. מפשפשת. ממשמשת. מחרבשת. אפילו שברור לי שזהו. מת. אין כרטיס. הלך לעולמו.
"מאיפה נסעת?" הוא חוקר אותי.
"מתל אביב…" אני מגמגמת. למרות שאסור לגמגם במצבים כאלה. זה ידוע.
"מאיזה תחנה בדיוק." "כמה שילמת?" "לאן את צריכה להגיע…" יורה עלי שאלות. ואני כבר בטוחה שהוא הולך להוריד אותי מהרכבת. בראש שלי סרטים איך אני הולכת על כביש החוף… עוצרת טרמפים…
"טוב, אני אחזור. תמשיכי לחפש." הוא מורה לי אחרי נצח, בחיי נצח, ועובר לקרון הבא.
"מה, הוא יכול להוריד אותי?" אני מתעניינת אצל הבחור שיושב לצידי, וישר רואה שגם הוא לא מאמין לי. בטוח שהתפלחתי לרכבת, ושהספר ביד שלי הוא סוג של סיפור כיסוי. יעני, אינטלקטואלית עם נשמה של פריחה.
אחרי איזה עשר דקות, חוזר אלי המבקר. ביד שלו הכרטיס שלי. "מצאתי את זה שני קרונות מכאן." הוא אומר לי בחיוך. כאילו הוא האמין לי מהתחלה.
"באמת?" אני נושמת לרווחה וחושבת שבטח מישהו שעבר לידי העיף איתו את הכרטיס, בלי ששמתי לב. או שגם הכרטיס, כמוני, צימח כנפיים והיה בסוג של "high", כמו שקורה שפוגשים יצירת ספרות חד פעמית.
הרפתקאות א.א. כהן בעיר הגדולה 🙂
היה כיף גדול לפגוש אותך איריס ,בערב המיוחד של אורה , את יפה כמו בתמונה ויותר 🙂
ומצרפת את הילולי לספר של שחר
תודה ריקי נשמה. ואת לא תאמיני, אבל פעם ראשונה שלי בעזריאלי. ומראה המכוניות מעל הגשר הכי הזכיר לי את הסצנה מ"כנפיים שבורות". ראית?
ובהפוך על הפוך, דווקא צימחתי כנפיים באותו ערב:)
זה באמת קשה. אתה צודק. גם לי, בחיי. מה לעשות שיש בביצה מוכשרים ממך וממני?
הבאת מכל טוב הטנא. גם אורה ושיריה וחווית הערב שהייתי בו עכשיו איתך, גם שחר מריו ושירתו המלהיטה-לוהטת ובעיקר את עצמך איריס נוסקת אל על ומעלה בי צחוק על הבוקר.יש לך עתיד גם כרצנזורית ראשית של ספרי שירה בדרך החוויה האישית המפתה לקריאה – הכי מפתה בעיני. את גדולה!
ענתי אהובה, מה שלומך? כמה הצטערנו, חנה ואני, שלא היית.
ומה זה רצנזורית?!? סוג של פרזנטורית?:)
יאללה. לקחתי.בכל זאת הוא נקנה בעזריאלי…:)
סתם.
דרך החוויה האישית היא פשוט היחידה שאני מסוגלת לה. אגב, גם בכתיבת פרוזה. אני באמת לא מספיק קוראת ויודעת כדי להנפיק ביקורת מלומדת. כזאת אני:) והספר הזה נדיר, ככה לדעתי, בעוצמת החוויה שהוא מספק לקורא התם.ואולי זה גם קשור לחוויה המוקדמת של ההשקה, אבל בחיי ש"high".
היי איריס, כמה כיף היה להפגש ולדבר ולדבר ,נעמת לי מאוד ואהבתי את רשמי הרכבת והספר
יום טוב יקירה
חנתי תמתי, עונג צרוף היה לחבר את המילים שלך, שקראתי כל השנה, לפנים לקול, לשמלה, לתשוקה. את אמיתית! שכה אחיה!
יום הכי נפלא, נשמה.
מקסים איריסית. כתבת ואהבת. כרגיל אצלך.
ברכות שוב לשני המשוררים החביבים עליי. גם אצלי זה הולך להיות קנייה בזוג.
עוד ניפגש….:)
היי מירינקה טובה ויקרה, תודה על המילים החמות, רק נורא מקווה שתצליחי להשיג. לי היה מאד קשה, כיתתי רגלי לכמה וכמה חנויות, ועדיין חסרים לי כמה ספרים שמאד רציתי לקנות, ואין.
ואיזה כיף לפגוש בך שוב, בתגובות.
וברור לי שעוד ניפגש. פיספסתי את הימים הפתוחים, אבל זה רק עניין של זמן, בטוחה.
סופ"ש נהדר ושבת הכי הכי טובה, מהצפון הלגמרי סתוי.