שחרחורת סופרת ומשוררת
אז אנחנו הולכים לקנות אופניים, כי אין כיפורים בלי אופניים, ואין כפרה להורים שלא קונים אופניים. "אנחנו צריכים שניים." אנחנו אומרים למוכר ובלי להרים את הראש הוא שולח אותנו לטייל בשדה של אופניים, מכל המינים והסוגים, ג'ונגל של אופניים. איתן לא מסתחרר מהנוף, ובוחר זוג צהוב זרחני, שלמרבה המזל, פורח ממש מולנו. אסף, לעומת זאת, מצביע למעלה למעלה, מבקש שיקטפו לו מהתקרה שכמעט נוגעת בשמיים את "הכחול הזה", ואני, מצלצלת בפעמון של זוג אחר, הראשון שנקלע לידי, אז מה אם הוא בצבע ורוד ברבי? "אבל תראה את זה, איזה יפה!", אני מנסה להניא את הזאטוט, ושום כלום, הוא רוצה "רק את הכחול הזה". המוכר מואיל להישיר אלינו מבט, עיניו טרוטות מהורים שיעשו הכל כדי לזכות במחילה, ועשרות ילדים שטחנו להם את השכל עם סיפורי סליחות בביה"ס ובכל זאת הם לגמרי משוכנעים שמחילה זה הבית של הארנב וכפרה זה מילה נרדפת למאמי, והוא סוחב סולם שלושה או ארבעה או חמישה מטר גובה, מי סופר? לא מי שיש לו פחד גבהים, כמוני, ומטפס ומטפס ומטפס. אחרי נצח, הוא חוזר אלינו, מתנשף ומתנדנד, עם הזוג, ויותר חשוב מזה, עם בשורת המחיר. מאתיים שבעים שקל. לזוג אחד. ביחד, בחישוב שאפילו אני מסוגלת לעשות בראש, חמש מאות ארבעים. המוכר שווה נפש. עייף אבל מבסוט. ברור שביום אחד כזה הוא דופק קופה בשביל שנה שלמה. יש לו דיבור מעולה עם אלוהים. אני, מצידי, כמעט נחנקת. חמש מאות וארבעים שקל? זה כמה ימי עבודה שלי ושמונים ימי עבודה של הסיני שייצר את האופניים האלה, אבל אין מה לעשות. גם המוכר אומר לי את זה בלי מילים. רק מסתכל עלי ומחייך. אופניים זה התרנגול של פעם. כמה סיבובים עליהם זה כפרת העוונות של היום.
ויום כיפורים בדיוק לפני שנה, באמריקה: כבר זיכרון רחוק….
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13235&blogID=290
גמר חתימה טובה ושנה הכי טובה לכולנו.