שחרחורת סופרת ומשוררת
אז היום עשינו קניות לבית ספר. מחברות, עפרונות, תיקים. מיליון רשימות ציוד. מיליון דברים. כי איתני עולה לכיתה א'. ואנחנו עומדים ליד הקופה, והיסטריה, ממש היסטריה, מלא מוכרים ומוכרות, ושני בעלי החנות, חובשי כיפות סרוגות, מזיעים מרוב עבודה והתרוצצויות. ואני מכירה את בעלי החנות האלה. ולא אוהבת אותם, תמיד אני מגלה אצלם "טעויות" בחשבונות, ובחוץ עוד אמרתי למוש, "אולי נלך לקנות במקום אחר? אני לא אוהבת אותם." אבל היה חם. ומזיע. ושני הקטנים היו מרוטים. כמונו. אז נכנסנו. ועוד אנחנו ליד הקופה, אנחנו שומעים את אחד מבעלי החנות, צועק על לקוחה, "אם לא היית מתכוונת לגנוב… אז…", זאת אומרת, הוא האשים אותה בכוונה לגנוב, לעיני ולאוזני כולנו. היו שם בתור עוד עשרים אנשים לפחות. והלקוחה, ערבייה, עם שני הילדים שלה ובעלה, כמובן רצו לקבור את עצמם. האישה אמרה לבעלה, "אני יוצאת מפה", ויצאה. והשלושה יצאו אחריה. ופתאום הבעל חזר, כועס, ואמר לבעל החנות הזה, "איך אתה קובע דבר כזה? איך אתה עושה לנו ככה בושות?" ובעל הבית מתווכח איתו, "אני יודע שהתכוונתם לגנוב, קלטתי אותכם מההתחלה". וקצת צעקות, והבעל הערבי יצא. וישר מוש התרגז. ואמר לבעל המקום, "איזה התנהגות זאת? איך אתה אומר דבר כזה?" וגם התווכח איתו. ואני כמו מטומטמת שתקתי. ועוד העברתי את כל המוצרים בקופה. והשארתי אצלו איזה אלף שקל. ושתקתי. וכל כך התרגזתי. אבל שתקתי. ואיך שתקתי. אני כזאת מטומטמת ששתקתי. וכל הדרך בחזרה הביתה לא האמנתי על עצמי ששתקתי. כמו לראות את התמונות המזוויעות של עדן אברג'יל, ולשתוק.
אני לא יכולה לסלוח לעצמי.