הגיגעגועים מוורמונט

וזה לילה. וזה מוטל אמריקאי טיפוסי. שתי מיטות זוגיות עם כיסויים מהמאה שעברה. מזגן רחום שמנסה לצנן את החדר. ווילונות אדומים וכבדים שמשאירים את החושך בחוץ. כמה תמונות ממוסגרות, בלתי נחוצות בעליל. טלוויזיה שצעקה עלי כל היום ועכשיו סוף סוף השתתקה. מקרר קטן. קומקום אמריקאי שגם אחרי שנה אף אחד מאיתנו לא יודע איך מתפעלים בדיוק, ואיך אמור לצאת מהדבר הזה קפה. ושידה, עליה אני יושבת וכותבת זיכרונות אחרונים מוורמונט. ואלה זיכרונות הווה שנראה לי כמו עבר רחוק.

זהו. זה הטיול האחרון. עוד שבועיים פחות יום בדיוק נהיה על המטוס בדרך לארץ. אז זאת הפעם האחרונה של יערות עצומי עד ונהרות ואגמים והרים גבוהים וגבעות שהיו לבנות עד לפני שלושה חודשים ועכשיו ירוקות. וזאת הפעם האחרונה של קנאה ירוקה שאף פעם לא הייתה לבנה, שכל היופי הזה לא באמת שלנו.

וכל כך ריק בלי נעמי. היא כבר חודש בארץ. ביקשה לחזור מוקדם יותר, והסכמנו. והגעגועים מפליאים את כולנו בעוצמתם. אתמול אסף, פתאום, באמצע האמבטיה, התחיל למרר געגועים. המילה היחידה שהצליחה להשתחל לפרצי הבכי הייתה "איפה?…" וניסינו לברר, "איפה מה? איפה הרובה מים? איפה המשקפי שמש? איפה הצעצוע האחרון ממקדונלדס?" ורק אחרי עוד אי אילו אפשרויות ברח לו סוף המשפט, "איפה נ…ע…ע…ע…מי?" 
היא גם מאד מתגעגעת, מתקשרת המון. אני חושבת שהכיף היחידי שנסעה, זה שפתאום אני מדברת איתה. ממש מדברת איתה. גיל ההתבגרות שלה גמר אותי. ולחשוב שמצפות לי עוד שלוש התמודדויות דומות. 

אחר הצהריים היינו בבריכה. היה שם ילד בן תשע או עשר, מתוק כל כך, שניסה ללמד את אמא שלו לקפוץ ראש. אין סוף פעמים נעמד לצידה, "תעשי חץ עם הידיים, תכופפי ברכיים, ותקפצי." איזה סבלנות הייתה לו. פעם אחר פעם קפץ למים, משוכנע שהיא קופצת איתו, וכל פעם מחדש כל כך התאכזב לגלות שנשארה על שפת הבריכה. עד שבסוף היא עשתה את זה! קפצה ראש! כל כך התפעלתי, גם אותי במשך שנים ניסו ללמד לקפוץ ראש, ואף פעם לא הצלחתי, עד שוויתרתי. אז באמת התפעלתי ומחאתי לה כפיים וצעקתי אל הילד, "וואו, אתה מורה נהדר!" ואז נזכרתי שאני עדיין באמריקה. ואני לא אמורה לצעוק. אני גם לא אמורה לצותת לשיחות לא לי, או לשיעורי שחיה לא לי, הגם שהם מתרחשים ממש לנגד עיני. ובאמת האמא הציצה בי במבוכה, ואחר כך בילד המתוק שלה, ולחשה לו, "תגיד תודה. תגיד תודה. היא נתנה לך מחמאה."

ושוב מחשבות על הארץ. ואיך בטח נחזור לשגרה המנחמת, האינטימית, של ארוחות שבת וחג פעם אצל האחות הזאת, ופעם אצל האחות הזאת, ופעם אצלי. ואיך יותר אני לא אשכח בתשעה באב שתשעה באב. ואיך לא יהיה לי יותר את כל הזמן שבעולם לכתוב. וזהו. חדל סדר פרזיטיות. אני חוזרת לעבודה. ואיך לקציצות הבשר לא יהיה טעם שמן כי רק אלוהים יודע במה הם מאכילים את הפרות שלהם כאן. ויהיה להן בכלל את הטעם של אמא. ואיך אף קופאית לא תחייך אלי בסופר ותתעקש לארוז לי את הקניות בשקיות כפולות, למרות שאני ממש מתחננת כל פעם שלא, זה פשוט נורא כמה זבל האמריקאים האלה מייצרים, כל דבר, הכי קטן, הם עוטפים במיליון שכבות ומארזים וניילונים, כמו במשחק החבילה עוברת. ואיך אני חוזרת לכבישים של ישראל. ואיך גם אני, כמו כולם, אגנוב כתום ברמזור. ואיך את השדרה הזאת, שאני מכירה אותה כבר כמו את כף היד, מכירה את הקולקציה בחלונות הראווה, את המחירונים במסעדה המקסיקנית והסינית והקוריאנית, ואת הבתים המוצעים למכירה במשרדי התיווך, את המייפלים, את הגינות, את הרמזורים, את החיוכים המנומסים של אלה שרצים מולך, את כל אלה יחליף הנוף של עמק יזרעאל ואני אשוב לרוץ על הגבעות ליד הבית, והכי מהכל איך כל בוקר אתעורר אל התאנה שלי, המהממת, בחלון. והיא תחייך אלי ותזכיר לי מה חשוב באמת.

וחשבתי על הפוסט שהעליתי אתמול. מישהו כתב לי, "לא כל הגיג צריך להעלות", והוא צודק. לא כל הגיג אני מוכרחה להעלות. בטח לא בשנייה שהוא חולף במוחי. אבל הנה שוב. אני מעלה את ההגיגעגועים שעוברים לי בראש.

טוב. אבל מבטיחה לקחת את ההערה הזאת לתשומת ליבי:)