כמה שעות אחרי הלידה, הם רבו. היא מאד רצתה לקרוא לתינוקת בילבי. בילבי זה שם טוב. היא עשירה. היא מפולפלת. היא חזקה. היא מאד חזקה. יכולה להרים סוס. בקלות. "זה שם עם מזל." היא צעקה לבעלה שעמד ליד החלון וכבר בכלל לא הקשיב לנימוקיה, "תאמין לי. אף אחד לא יעז להתעסק עם ילדה שקוראים לה בילבי." ובדיוק נכנס הרופא לבדוק את מצבה, אז היא שאלה אותו לדעתו. הרופא, שמורגל במריבות מהסוג הזה, משך בכתפיו ואמר לבעל, "צריך להקשיב לאישה." וכעבור רגע הוסיף, "מחר נוציא את התפרים." כשיצא, נכנסו לחדר שתי אחיות שגם איתן ביקשה האם להתייעץ. "מה אתן אומרות?" שאלה וחלצה שד, והיניקה את התינוקת הזערורית שהייתה חבושה בבדים כאילו הייתה פצע.
"בילבי?" האחות הראשונה, גבוהה וכעורת פנים, שללה את הרעיון מכל וכל. "מה פתאום! זה שם נורא!" אבל האחות השנייה, שהייתה יפה כמו נסיכה, עם שפתיים אדומות ועור לבן וחלק ושיער שחור שהיה מונח על כתפיה בחן, דווקא התלהבה. "אני בעד. אני חושבת שזה שם מקסים. ומקורי. ובילבי באמת מאד חזקה."
"היא יכולה להרים סוס בקלות!" המשיכה האם את דבריה בהתלהבות.
"כן!" ענתה האחות היפה, "והיא גם מאד עשירה."
"אף אחד לא יעז להתעסק איתה." אמרה האם והפנתה אל בעלה מבט מנצח.
"נכון. אף אחד לא יעז להתעסק איתה." אישרה האחות היפה, ועוד התכוונה להמשיך, אבל האחות הכעורה קטעה את דבריה, "די! שילגיה!" נזפה בה, "לא לכולם יש את המזל שלך!"
"נכון… נכון. סליחה. " גמגמה האחות היפה ופנתה אל האם, שהעבירה את התינוקת לשד השני, "סינדרלה צודקת. זה לא תמיד עובד ככה."