הכתבת וגם ירשת?!?

ברחבת הדשא המוריקה שמחוץ לאולמות בית המשפט ניצבו קבוצות קטנות של אנשים. בד בבד עם הגשם שאך החל לטפטף, נטשו את מקומם וזלגו גם הם פנימה. 

אחד משומרי הסף ניגב בשולי חולצתו מכשיר טלפון סלולארי שספג, כפי הנראה, טיפה או שתיים, ומסר אותו לחברו. זה עיין מחויך בתמונות שעל הצג, תוך שהוא מעיר בהתפעלות, "יפה. יפה לך. ומי זאת?… אההמ… שווה. שווה." חברו נראה ממתין דרוך לחוות דעתו, שוכח לבדוק את החולפים בעד הדלת הכפולה, שכנפיה הכבדות היו פשוקות לרווחה כנשר בעת מעופו. 

אישה בחלוק כפתורים תכול, מקל פינצטי ארוך בידה, עברה בין הספסלים וליקטה עטיפות של מסטיקים וסוכריות וגזרי פתקים שנחו על הרצפה השטיחית. אופי הלכלוך עורר תהיות באשר לגיל המשתתפים בדיונים הקודמים שהתקיימו במקום. כלום היה אמת בפרסומים האחרונים, כי בכוונת הפרקליטות להעמיד לדין את הילדים שהקימו בית על העץ שנשתל לציון הסכם השלום בין ישראל לתורכיה? או כלום אכן העמידו לדין את הילדים ששיחקו תופסת גובה בפארק הלאומי וטיפסו על קברו של גדול הדור דניאל מנו? או שאולי העמידו לדין את הילדים, כוכבי הפרשייה האחרונה שהסעירה את המדינה, על כי חיברו שיר נאצה לשחקנית המהוללת ברברה רפאלי, ואף העזו לרסס אותו על חזית בניין הכנסת? 

אשתו של הנאשם, שנכנסה לאולם באותן דקות, הציצה סביבה בדאגה, והצביעה על ספסל מקביל לדוכן הנאשמים. חמותה, אימו של הנאשם, שהקפידה להתלוות אליה לכל הדיונים עד כה, אישרה את המיקום בנענוע ראש לאה, ושתיהן התיישבו. הצעירה, בת עשרים וחמש לכל היותר, בשיער קצוץ ובפנים של ילדה, נראתה מחפשת את התנוחה הטובה ביותר לישיבה ממושכת. כרסה ההריונית נשקה לספסל שלפניה, והיא הרחיקה אותו ממנה בדחיפה קלה. המעשה הזעיק את אחד השומרים, "סליחה." אמר לה זה בפנים חתומות והשיב את הספסל למקומו, "בבקשה לשמור על הסדר. מספיק היו לנו פה ילדים חוליגנים היום." ושב אל חברו, שעדיין ציחקק בהנאה אל מול המכשיר הסלולארי. אימו של הנתבע, במשקפי שמש כהים שלא הצליחו להסתיר את מבע פניה המיוסר, רכנה לעבר כלתה ולחשה באוזניה דבר מה. הצעירה הנהנה לעברה תוך שהיא מחזיקה בבטנה, מנסה לאזוק כאבים שהגיחו מקרקעית האגן במפתיע והובילו לשרשרת התכווצויות חזקות במורד גבה.  

על הספסלים הקדמיים כבר ישבו זה לצד זה, עורכי דין מדופלמים או עורכי דין בפוטנציה לבושים בחליפות מהוגנות בצבעי שחור ולבן. רובם ככולם נברו בשקדנות דמומה בערימות הדפים המונחות לפניהם, כאילו התכוננו למבחן חשוב. הם לא החליפו ביניהם מילה, ומפעם לפעם הדגישו שורות מרכזיות במרקרים צבעוניים שזרחו עד לספסלים האחוריים.

לצד הגוורדיה המשפטית ישבה אישה גמלונית, מגדל שערה הצהוב כשמש התנשא ברמה, ובראשו, כובע קטנטן, וורדרד, שחייך אל הנוכחים והקנה למעמד אופי עליז, שלא לומר מגוחך. מצילת מוזהבת שאחז בידו אחד השומרים, שהואיל להחזיר את הטלפון לכיסו, הוסיפה גם היא נופך אינפנטילי משהו למעמד. כמו היה השומר גננת המבקשת להשיב את הילדים לריכוז.

דינג דונג. דינג דונג. השומר הורה לכולם לקום. ראשונה קמה הרשמת. אחריה קמו כל הנוכחים. הגברת עם הכובעון נראתה לא מזדרזת בעליל, ורק אחרי שהשופט, איש חמור סבר שפניו חרוצים קמטים עמוקים כתעלות, התיישב, הואילה זו לקום, וגם אז, באיטיות רבה. ובזהירות. צווארה לא זע ולא נע. כמו נשאה על ראשה כד מים. 

היא גם הייתה הראשונה להתיישב.

מן החדר הצדדי הגיח הנאשם, מלווה בשומר שהתיר את האזיקים מידיו ורגליו בשעה שפגע בדוכן. הופעתו הייתה מלאת ייאוש וניכר בפניו כי מיעט בשינה. מדי בית המעצר היו אמנם נקיים ומגוהצים, אבל שערו היה בלוי ורמוס, כמו שטיח אמבטיה זקן שכבר הגיעה העת להחליפו. גביניו גבשושיים כקליפת החרוב, ואישוניו, שהיו שקועים בתוך שני חורים שחורים שאיימו לבלוע את קריאות הצער והשבר של אימו, התרוצצו מוטרדים ברחבי האולם, עד שעגנו בכובעה הוורדרד של הגברת הקיפחת. אחר כך שלח אל אשתו ואימו חיוך שנעלם כלעומת שבא.

השופט פתח את הדיון באומרו: "רבותי. אין לנו כוונה להמשיך לדון עד קץ הימים בהשלכות החמורות של דבר העבירה. אני מבקש מכם לצמצם את טיעוני הסיכום בטרם אקריא את הכרעת הדין."

עורך דין צעיר ונחוש למראה, לעיניו משקפיים מבוטנות כחדר מלחמה, קם ממקומו, "כבודו אמר בקול רם את דעת הפרקליטות. אל לנו למשוך את הדיונים עוד יום אחד נוסף. אין ספק כי העובדות ברורות, והנאשם אף אינו מתכחש להן." ועודו צועד אל הגברת וורודת הכובעון, שראשה נד נמרצות בהסכמה, הוסיף, "סבורני כי בית הדין יכול לגשת הישר להכרעה."  

מהומה זעירה נתרקמה בספסלי הסנגוריה. לחשושים ומחאות ותנודת דפים עצבנית. עד שעורך דין שהילוכו רופס כקולו פסע אל מרכז האולם ואמר, "לא יעלה על הדעת," הציץ במסמכיו, "כי אדם שלא היה ער לנזקים שהוא גורם במעשיו יורשע בפלילים. אכן, אי ידיעה אינה פוטרת מאחריות, אבל כיצד ניתן היה לנבא את שהתרחש? מישהו העלה על הדעת כי המון רב ונבער ירוץ ויקנה את הספרים הללו? מישהו דימה בנפשו כי יהיו אלה הסבורים כי מדובר בספרות? מישהו העלה בדעתו כי המחלה הקשה בה לקה הנאשם כבר בגיל ההתבגרות, וממנה הוא סובל עד ימים אלו ממש, תריץ אלפים אל חנויות הספרים ברחבי הארץ? שאנשים ישתרכו בתורים ארוכים כאורך הגלות רק כדי שהנאשם יחתום על מה שהוא מכנה ספריו?!?" קולו התרסק והוא חתם, "אין לו לבית הדין המכובד אלא לקבוע כי הנאשם לוקה בנפשו ומכאן שאינו אחראי למעשיו."

הצעיר במשקפיים המבוטנות התרומם וקרא אל השופט, "כבודו, אבקש להתייחס לעניין השפיות גם אני."

השופט הציץ בנאשם, שעמד חפוי ומושפל אל הדוכן, ואישר לקטגור להמשיך.

"כבודו יודע את העובדות לאשורן. שהרי בעדות שנגבתה מן הנאשם עוד בראשית השנה החולפת,  הודה זה קבל עם ועדה שהוא אוהב לכתוב! שערו בנפשכם, לא די בזה שהגראפומן הבזוי נהנה להעלות את הגיגיו על הדף, הוא גם אוהב לקרוא אותם…! הוא נהנה מן הפשע! כלום אין זה הביטוי המושלם לאמרה, הרצחת וגם ירשת?!? ובל נשכח כי גם עדת המפתח בפרשה," המשיך בהצביעו על הגברת וורודת הכובעון, "המבקרת של עיתון "אנחנו העולם" ואושיית ספרות מהחשובות שידענו מאז קום המדינה, העידה תחת שבועה, כי לפני שנים אחדות, בשעה שערכה כתבת ביקורת מקיפה על סדנאות הכתיבה הפושות במחוזותינו כגיוקים עלי ביבים, התוודה בפניה הנאשם, אז תלמיד באחת הסדנאות האלה, כי חלום חייו הוא לראות את ספריו על מדפי חנויות הספרים… אולי אף בחלונות הראווה… אמנם אפילו הוא לא דימה כי יצליח לשטות בכמאה אלף קוראים בשבועיים….. אבל העובדה שחלם לכתוב ולפרסם נעשתה במוח צלול. אי אפשר להכחיש זאת."

בכי קורע לב טילטל את האולם. אשתו של הנאשם אחזה בבטנה ומלמלה, "זאת אשמתי. זאת אשמתי." חמותה התרוממה אחריה והוסיפה תוך שהיא מלטפת ומנחמת את הצעירה ככל יכולתה, "זאת גם אשמתי… שתינו אחראיות למה שקרה… שתינו עודדנו אותו להמשיך לכתוב… " והצעירה הוסיפה, "כן. כן. היה סיפור אחד שממש האמנתי שהוא טוב… הסיפור על הקבצנית והגלידה… אני… הוא התלבט… בגללי.. אני אמרתי לו שהסיפור מרגש…" חתמה וקרסה אל מקומה כשהיא חופנת פניה בכפות ידיים מתייפחות. "סליחה! סליחה! סליחה!" 
"הנה! זאת עוד הוכחה לנזקים הקשים של גראפומניה מן הסוג הנקלה ביותר…" הגברת הקיפחת התרוממה ממקומה ופנתה אל האם וכלתה כשהיא אוחזת בכובעה לבל ימעד, פניה היו גדושות איפור ועיניה אמרו לצאת מחוריהן מזעף, "סיפור?! את קוראת לזה סיפור?!? קטע! אנקדוטה! קישקוש מחורבש שלא ראוי אפילו להקרא קישקוש…. זאת דוגמא מאלפת לאיך מחלחלת הטרמינולוגיה הפלילית של אנשים דוגמת ה…האיש הזה…" שלחה אצבע מטופחת לעבר הנאשם, וכשהיא משפשפת בכובעון בניסיון לייצב אותו לבל יפול פנתה אל השופט, "אני מתחננת, אדוני השופט. אל לו לבית המשפט להתעלם מהתוצאות הרות האסון של התופעה בבואו ליתן את הכרעת הדין!"