בננות - בלוגים / / דברים לזכרו של לובה אליאב ז"ל
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

דברים לזכרו של לובה אליאב ז"ל

 

אמא שלי כואבת את מותו של לובה אליאב ז"ל. מאז שאני זוכרת את עצמי נשאה את שמו באהבה והערכה עצומה. אין לי ספק שאם אבא שלי היה חי, היה גם הוא מבכה את מותו, שכן לובה אליאב היה בין האנשים הבודדים שהשכילו לחבר בין מזרח למערב והיה חלוץ במובנה הטהור של המילה. בקרב עולי קוצ'ין ייזכר לובה אליאב לעד כמי שתמך וסייע ונתן את ליבו ונשמתו להצלחת קליטתם בארץ, והיה, ללא כחל וסרק, עמוד האש שלפני המחנה.

יהי זכרו ברוך.

אני מביאה דברים שכתב עליו יהודה בר שלום, מתוך מבוא לספר "הפואמה הפדגוגית של לובה אליאב" (כל הזכויות שמורות לכרמל, הוצאה לאור)

המושג "גיבור ישראלי" מוליך אותנו בדרך כלל להקשרים מצ'ואיסטיים, גבריים וצבאיים; אלא שכאן מתוארת דמות "רכה" – דמות של גיבור קשוב, נאמן לעולמו המוסרי, מתלבט, משתנה ופועל מתוך אמונה שאפשר לתקן את מצבה הפוליטי-חברתי של מדינת ישראל. לובה הוא אפוא דמות מופת, דמות של גיבור ישראלי, בשל העובדה שהוא הקדיש את חייו להולדת חברה ישראלית מתוקנת יותר לא באמצעות דיבורים, אלא גם, ואולי בעיקר, באמצעות מעשים.

במחוזותינו נדיר לפגוש אדם כמו לובה אליאב, שמצויים בו תכונותיהם של הגיבור, המנהיג והמחנך והוא אף מביאם לכלל מימוש. ביום עיון שהתקיים לכבודו באוניברסיטת בן-גוריון (2005) תיאר פרופסור מרדכי קרמניצר בפני המתכנסים תמונת מצב לא מעודדת בכל הקשור לדמוקרטיה בישראל ובחינוך לדמוקרטיה. עם זאת, הוא סיים את דבריו באמירה ש"דמוקרטיה זקוקה לגיבורים", ל"דמויות מופת", ומשפטו האחרון היה ש"לובה הוא דמות מופת שכזאת".

הספר נכתב בתקופה המקשה על מי שבוחר בגיבורים כנושא כתיבתו. מצד אחד, האופנה האקדמית דורשת לנתץ את מעשי הגבורה למיניהם ולחשוף את הגיבורים במערומיהם, ומצד אחר, המשבר הערכי מוביל להאדרתו של הסלבריטאי והפיכתו לגיבור, כאשר העניין הערכי במקרה הזה, אם קיים, הופך שולי וזניח. במילים אחרות: החברה הישראלית היום – חברה שלא הפעילה כל מידה של ביקורת כאשר נכנעה לאתוס הניאו-ליברלי – משנה את סדרי העדיפויות ומציבה בראש הסולם את השאלה ה"קיומית": האם דיברו עליך או ראו אותך בטלוויזיה? ואין זה משנה מה אמרו או באיזה הקשר הראו אותך. הדבר היחיד החשובשידברו עליך! שיראו אותך!

כל כך הצלחנו בניפוץ המיתוסים המכוננים של הציונות, עד שנותרנו בלא אתוס, שכן אתוס אינו יכול להתקיים בלא מיתוס. כך, הגדרת המושג "ישראלי" שוב אינה יכולה להכיל תרבויות משנה, כי הזהות הישראלית מופרטת למעשה לתת-קבוצות. זאת ועוד: לכל קבוצה גיבורים משלה, השוקדים על העצמת קבוצתם ואינם חשים אחריות כלפי החברה בכללותה. מכאן עולה הצורך, דחוף מתמיד, לבחון מחדש את דמותו של אליאב כגיבור המנסה לפרוץ גבולות סקטוריאליים.

בעולם נטול ערכים, המנפנף בסיסמה "האדם המאושר ביותר הוא זה שמת עם הכי הרבה צעצועים", אין תימה שגם בעלי ההון מוכתרים כגיבורים, המייצרים את תופעת ההתרפסות וההתבטלות בפניהם. התופעה נובעת מהאמונה, שמי שהצליח בתחום כלכלי ספציפי הוא גאון בכל תחום שהוא….

… הדיון בלובה אליאב כדמות מופת חשוב במיוחד בימים אלה, שכן בפעולתו הציבורית והחינוכית הוא מציע מיתוס ואתוס חינוכיים וחברתיים ברורים, שיכול לשמש מצע ריאליסטי לדיון על החברה הישראלית. זאת ועוד: רבים ממעשיו הם מודל ראוי לחיקוי עבור הדור הצעיר המחפש את דרכו בעולם. ובמקום שמעשיו ראויים לביקורת, יהיה הוא הראשון להודות בכך – התנהגות הראויה אף היא לחיקוי (אם כי יש לציין שהוא לא יקבל כל ביקורת. ישנם המטיחים בו ביקורת המרתיחה את דמו, ועמה הוא מתמודד עד היום).

השאלות שהטרידו את אליאב בדרך כלל לא היו שאלות פילוסופיות ואקדמיות, אלא שאלות אנושיות מורכבות אך פתירות. כך, למשל, כאשר הרגיש צורך ללמוד את המתחולל בקרב הפלשתינאים בשטחים שזה עתה נכבשו (1967), הוא לא פנה לחבוש את ספסלי האוניברסיטאות אלא העדיף לצאת אל השטח, לשהות בו שישה חודשים, לפגוש באנשים מכל התחומים, לחיות עמם בבתיהם, לשוחח על מאווייהם, השקפת עולמם ועוד, ובמהלך הלמידה החל להשיל מעליו את תפיסתו המדינית ולבנות סיפור ציוני אחר. המפגש האנושי לימד אותו, שהסיפור הציוני צריך לעבור "לידה מחדש" ושהוא שליחו של הסיפור, שליח כמעט נבואי.

משנתו מוצגת בצורה ברורה בספרו ארץ הצבי – ספר המעניק פתרונות פשוטים, סבירים ורציונליים, לבעיות אזוריות סבוכות. הדיאלוג שקיים עם הפלשתינאים הוביל אותו להבנה שיש לנתץ את המיתוס הטוען ש"אין עם מי לדבר". הוא היה מהראשונים שהטיפו להידברות, וכראוי לדמות מופת המאמינה בצדקת דרכה ואינה מוכנה להתפשר על ערכי יסוד – היה מוכן לספוג עלבונות, לחוות בדידות וניכור ו"לצאת אל המדבר" גם כאשר הוא נתפס כמיעוט אוונגרדי. נוסף על כך מעניין שלמרות זיהויו כאיש שמאל, הוא מקובל, מוכר וזוכה להערכה גם בין אנשי ימין ובקרב הציבור הדתי. כלומר: המגע האנושי והחם, המכבד את מי שעומד מולו גם אם דעתו שונה, הביא, כאמור, לקשת רחבה של הערכה גם ממגזרים "יריבים…

….. אני בטוח שלובה היה רוצה להקדיש להם ספר זה ולכל אלה הרוצים להצטרף למעגל העשייה החברתית, אולי בעקבות המודל שהוא עצמו מציג.  "

 

 

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן