שחרחורת סופרת ומשוררת
האמת היא שאני חושבת שימי זיכרון הם עניין פרטי, וזיכרון בכלל, הוא עניין תבוני, ועל כן אי אפשר לחייב מישהו לזכור, כמו שאי אפשר לחייב מישהו להבין, כמו שאי אפשר לחייב מישהו לתפוס, כמו שאי אפשר לחייב מישהו לאהוב. אבל אני חושבת שאם כבר קובעים ימי זיכרון, צריך לכבד אותם. והmemorial day שאמור להתקיים כאן מחר, והוא יום חופש בכל רחבי ארה"ב, הוא אחד הדברים הכי מבזים שאפשר להעלות על הדעת. יש כאן חגיגות סיילים של כל, כולל כל החנויות. יש פה משתאות ומסיבות וטיולים שאני פשוט מחווירה מבושה רק מהמחשבה עליהם, ולשמחתי אף אחד לא הזמין אותנו הפעם. כי זאת באמת הצביעות האמריקנית בשיאה. ודווקא התחלתי לחבב אותם, את האמריקאים. בעיקר את החינוך שלהם. ילדי הפכו מנומסים במרוצת השנה הזאת, (יש לי חשש אמיתי שלכשיגיעו לארץ יהפכו לבדיחה) אבל מאיפה, ריבונו של עולם, הביאו האנשים האלה את המנהג הנפסד הזה, לשכוח הכל ביום הזיכרון?