שחרחורת סופרת ומשוררת
אין במראה שלה שום דבר יוצא דופן. תאמינו לי. אם תפגשו אותה ברחוב, סביר להניח שלא תעלו על דעתכם שהפרצוף שלה, יותר נכון, העיניים שלה, שוות כמה מיליונים. היא לא יפה מאד, זה בטוח. (אבל גם לא מכוערת) הפנים שלה מוארכות. השער שלה שחור שחור. כל כך שחור, שלמרות שהיא צעירה באופן יחסי, עשרים ושבע, רוב האנשים שמכירים אותה בטוחים שהיא צובעת את השיער. (אבל אלו ששאלו נענו בשלילה נחרצת), הלחיים שלה קצת פחוסות. השפתים בצורת לב ואפשר להגיד שיש בהן משהו קצת מטעה. הן תמיד נותנות תחושה שהיא עומדת לנשק אותך. האוזנים שלה בסדר. צדפיות משהו. אולי קצת מכורבלות… לא יודע. זה לא ממש חשוב. השמועות אומרות שיש לה שמיעה אבסולוטית. וכמו שאמרתי, אפילו העיניים שלה חסרות ייחוד. זאת אומרת, אין בהן שום דבר שעשוי לעורר התפעמות מהסוג שמעוררות הדמעות שלה. אמנם שקדיות כאלה, מלוכסנות, אבל המבטים שלה בלי ברק ועומק. אולי אפילו ריקים קצת.
מדענים שחקרו אותה הגיעו למסקנה שבלוטת הדמעות שלה, שאצל אנשים רגילים נמצאת בפינה הצדדית העליונה של ארובת העין, ממוקמת אצלה, באופן ממש מדהים, בתוך הקשתית. זאת אומרת, הדמעות שלה זולגות מתוך האישון, ולא מתוך שק הדמעות. המדענים גם מצאו, שאותו מנגנון כיווץ והרחבה של השרירים שנמצאים בקשתית, שהתפקיד שלו זה לווסת ולהתאים את כמות האור שעוברת דרך האישון אל הרשתית, דומה למנגנון שמפקח על היציאה של הדמעות שלה אל הריס התחתון ומשם אל הלחי וכיו"ב. אבל באופן מפתיע, שלא כמו במנגנון של קליטת האור, שבו שני האישונים מתרחבים ומתכווצים באותה מידה ובאותו זמן, אצלה האישונים לא מסונכרנים, ולכל עין יש טיימינג אחר, וכל עין משפריצה דמעות מתי שבא לה… ובאיזה כמות שהיא רוצה.
אבל הממצאים האלה הם רק חלק קטן מההסבר, כן? שלא לומר החלק הזניח. הרי תמיד נשאלת השאלה ממה מורכבות הדמעות שלה. אז איזה פרופסור לכימיה בהרווארד, שהקדיש לה עשרים וחמש (!!!) שנות מחקר, (היא הייתה בת שנתיים כשההורים שלה הביאו אותה לקליניקה שלו, אחרי שכל המוסדות החינוכיים בסביבה לא הסכימו לקחת עליה אחריות… טוב. אפשר להבין אותם. זה כמו להסתובב עם כספת מניילון ברחוב), פיתח סברה שחסר הורמונלי בנוירוטרנסמיטורים סרוטונין ונוראדרנלין, התיישב, באופן אלים, על שני סוגים שקופים של מינרל אנטיגוריט מקבוצת הסרפטנין (זה מה שהיה כתוב בעיתון) שנמצאים אצלה בדם, וזה מה שגורם לצבע הירקרק תורכיזי ולמרקם הגבישי- קריסטלי של הדמעות שלה. יכול להיות שהוא יקבל על התגלית הזאת נובל. בחיי.
בכל מקרה, הבחורה, איך לא? הפכה למוקד לעלייה לרגל. אנשים מכל העולם באו לראות אותה. זה באמת דבר מדהים לראות מישהי שבוכה יהלומים. היו גם הרבה אנשים שניסו להרוויח על הגב שלה, בעצם על העיניים שלה, כמה פרוטות. (טוב, אלה לא פרוטות!.) אלה באו אליה עם סיפורים נורא עצובים על ילדות שנמכרות להיות זונות בהודו ותאילנד, והיא, איך שהיא שמעה את זה, ישר התחילה לבכות. מה זה לבכות. אלה עשו בוחטות. חבל על הזמן. והיו כאלה שצילמו ילדים כושים עם בטן נפוחה בנמיביה. העיקר שתבכה. היו כאלה שבחרו להביא לה חתולים וכלבים נטושים (היא הייתה חברה בצער בעלי חיים) והיו גם כאלה שהיו ממש מתוחכמים, וסחבו איתם חיות מעבדה גוססות שפרפרו להם בידיים וגרמו לה לפרוץ בבכי חסר מעצורים. (מיליון וחצי דולר עשתה אישה אחת שהביאה קוף שעקרו לו את העיניים והלשון והוא השתגע לגמרי). אבל בוקר אחד, זה קרה לא מזמן, קצת אחרי חג המולד, היא הרגישה שנמאס לה. ששום דבר כבר לא "עושה לה את זה". כן. ככה היא אמרה לי. שום דבר לא מעציב אותה. שום דבר לא מצער אותה. היא מקסימום טיפ טיפה מתעצבנת, אבל מעצבים, כידוע, לא ממש יורדות דמעות.
אז כמה ימים אחרי שפגשתי אותה במקרה, בדיוק כשהיא יצאה מהמעבדה של הפרופסור הזה לכימיה, בא לי רעיון גדול. אהבה, זה מה שהיא צריכה. בעצם גבר. וכמה שיותר מניאק, יותר טוב.
וכאן אני נכנס לתמונה.