ליטל צ'יינה (וקישור לסיפור)

תשמעו, זה מדהים. כבר לפני כמה חודשים כתבתי את הסיפור הזה, ליטל צ'יינה, ואתמול נתקלתי בכתבה הבאה,
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1024,209,49237,.aspx
אבל תפתחו את הכתבה אחרי שתקראו את הסיפור…

ליטל צ'יינה

ראש השנה עמד בפתח, ומרכז הקניות רחש ככוורת. החנויות, המעברים וגרמי המדרגות הנעות, המו אנשים. אי אפשר היה ללכת מבלי לחבוט או להיתקע במי מהחולפים מולך. אברם תיעב ערבי חג. מאז ומתמיד היוו עילה מצוינת לבזבזנות נטולת העכבות של אשתו. מה גם שאיכשהו, הוא לא ממש הצליח להסביר את זה, תמיד מצא עצמו משרך דרכו אחריה, בניסיון למזער נזקים.  ולמרות שמאד השתדל, תמיד היו מקנחים את הימים האלה במריבה סוערת.

אחרי שקנו עופות ופירות יער לשם הכנת המנה העיקרית ועוד מיני תבלינים וירקות במחירים מופקעים, וסרו אל הקונדיטוריה שהפליאה לרקוח מעדנים זעירים בסכומים עצומים, ואחרי שרכשו חליפות חדשות לשלישיית אחייניה, ("זה יבוא עליהם מהמם") שהוזמנו לארוחת החג עם הוריהם, כמובן, והחמות של אחותה, ואחרי ששוב פינקה את עצמה, אשתו, בכמה שמלות מיותרות, (היא התעצלה למדוד והעדיפה לקחתן "על בלנקו") ובדרך גם קטפה שני זוגות נעליים שאמורים היו להשלים את ה"הופעה" (זה ביטוי שאברם באמת התקשה להבין, אבל כבר הסכין איתו. גם ככה הרגיש כמו שחקן משנה בהצגת פרינג') אחרי כל אלה, כשהיה משוכנע שבזה תם הסיוט והם סוף סוף בדרכם לקומת החנייה, או אז צדו עיניה של אשתו את החנות החדשה שאך נפתחה.

זה היה מתחם, למעשה. חנות ענק שהשתרעה על שטח של כמה מאות מטרים רבועים. אברם שיערך את ערכו בדמי שכירות של כמה עשרות אלפי דולרים בחודש. באותה שעה, במבט מהצד, נראה דווקא ריק באופן יחסי. גם חלון הראווה שהיה חף מתצוגה, נראה שומם למדי. שלט בד, עליו הדפס של כמה ילדים קטנים, מלוכסני עיניים, השתלשל מן התקרה. לצידו האיר שלט ניאון מהבהב, "ליטל צ'יינה". על אחת מארבע דלתות הכניסה, ששתיים מהן היו סגורות, והוא תהה מדוע, היו מודבקים בצלוטייפ שלטים מגוחכים, בכתב יד מרושל, "הגיע משלוח חדש", "כל הקודם זוכה", "מבצעי פתיחה חסרי תקדים", ועוד כהנה סלוגנים מיושנים שאברם היה סבור כי ראוי היה להעביר אותם, מזמן, מן העולם. ברי היה לכל בור ועם הארץ שאין בהם אפילו לא קמצוץ קטן של אמת.

אשתו סקרה את השלטים בעיון,  "ניכנס?" שאלה בנימת קביעה, וצעדה פנימה. אברם נותר כמה שניות על עומדו, מלווה במבט מיואש את עכוזה, שהיה עליז וצוהל כאילו הם בפתחו של היום. "אני כבר לא עומדת על הרגליים. נעשה את זה זריז." עוד העזה לרטון. 
כשביקש ליטול מידה חלק מהשקיות של הרכישות המוקדמות, על מנת להקל עליה ולחסוך מעצמו טרוניות ומענות לכשישובו לביתם, ("הכל אני צריכה לעשות! הכל. גם את הקניות, אתה תמיד תיתן לי לסחוב לבד!") חילצה ממנו את כף ידה בבהלה, וכשהשקיות צונחות אל הרצפה, צעקה, "תיזהר. תיזהר. כמה פעמים אפשר להסביר לך? כבר נשברה לי אחת אתמול." והביטה בחרדה בציפורניה, בוחנת את שלמותן. אברם נותר על עומדו, תוהה אם מוטב שיחכה על אחד הספסלים מחוץ לחנות. זה יגמר לא טוב היום הזה. רגליו כאבו והוא היה מותש ורק פילל להסתלק מהמקום מהר ככל האפשר. אשתו חשה בנטיית ליבו ומיד קראה, "סליחה, מישהו יכול לעזור פה?" ותרה בעיניה אחר מוכרת פנויה. כעבור דקות ארוכות, כשקיווה שאשתו עומדת להתייאש ולסגת מן החנות, מאז ומתמיד הייתה קצרת סבלנות, הבחינו שניהם בבחורה, בחודשי היריון ראשונים, (או שמא סתם סובלת מעודף משקל? גם זו אפשרות) שהתקדמה לכיוונם מתנשמת. "זהו. אני איתכם." אמרה ונעמדה מולם. חולצתה האדומה הייתה מתאמצת מידי, לטעמו. מנסה, לשווא, לכסות כרס מפותחת, וחושפת שיפולי שומן רופסים סביב הטבור. גם ציפורניה, ארוכות ומלוקקות באדום זועק, מעוטרות בכוכב אחד גדול ובכמה קטנים, משל היו דגלים סיניים, היו מתאמצות מידי, ויותר מזה, הן הרגיזו אותו. הוא שיער אל נכון כי הציפורניים תיצורנה הזדהות וקירבה מיידית, עד לכדי שותפות גורל, בין שתי הנשים, וזו עלולה להוביל לסדרת רכישות נוספת, שתעמיק את המינוס בבנק ותכלה את החסכונות הספורים שעוד נותרו. ציפורניים! הרהר בכעס. כמה כסף אפשר לשפוך על ציפורניים? כל כך מיותר!

"אויש. זה יום מטורף. מטורף. מטורף. אתם לא מבינים" הכריזה המוכרת בהתלהבות תוך שהיא מתעלמת מנוכחותו הנרגנת. אחר נטלה את כף ידה של אשתו וקראה, "שיו. איזה יופי! אני גם… חייבת חייבת חייבת לעשות לי כזה…. בדיוק היום הייתי…"

אברם קטע את דבריה, "איכפת לך לעזור לאשתי קודם? אני כבר גמור מההסתובבויות האלה."

המוכרת סקרה אותו במבט מהיר, וחזרה להביט באשתו, "כן. בחיי. באמת באמת באמת כדאי שנזוז. נראה לי שעוד מעט נישאר בלי סחורה…. כזאת התנפלות. מהבוקר אני לא נושמת… אבל בואו. בואו. בואו. נתחיל מהקצה. אתם יודעים איזה דגם אתם בדיוק בדיוק בדיוק מחפשים?"

הם לא ענו. אברם לא ידע כלל לאיזה חנות נכנס. גם אשתו נראתה מהוססת. אולי אפילו אובדת עצות.

"אתם איתי?" שאלה המוכרת ומיד פצחה בנאום שוטף שעיקרו תיאור הבוקר העסוק שעבר עליה. אברם חזר לבהות בציפורניה. פתאום נשתבשה עליו דעתו והוא לא יכול היה לראות דבר מלבדן.  מה הן ציפורניים? שוב התרתח וניסה לספור את הכוכבים הקטנים שעל ציפורני המוכרת, מה הן ציפורניים אם לא פיסות סידן זעירות המהוות קרקע נוחה לצמיחת פטריות וכל תכליתן היא שינוע גושי לכלוך מנקבי הגוף השונים החוצה, או לכל היותר, סיוע בקילוף פירות הדר. ומה זה הדבר הזה? מי האידיוט שמשלם אלפי שקלים לכמה חתיכות פלסטיק מודבקות? כשנזכר אברם שגם אשתו מוציאה סכומי עתק על טיפולי המניקור, ניסה לנחם את עצמו במחשבה שתמיד יש דברים גרועים יותר. ניתוחים פלסטיים. טיולים לחו"ל. מכוניות יוקרה. כל אלה היו, למזלו, נחלת נשותיהם של חבריו. הוא ניסה להירגע עם המחשבה שאולי המוכרות בחנות הזאת חייבות לצבוע את ציפורניהן באדום וזהב, כאות הזדהות עם האימפריה הסינית, שהיא, כך הבין, אחראית לייצור הסחורה במקום הזה. הוא הציץ בקו הקופות. תורים ארוכים של קונים התנדנדו מולו. בכי תינוקות התערבב בתלונות הקונים שמאסו בהמתנה הממושכת. ציפורניה של אחת הקופאיות שהצליח לראות היו דווקא טבעיות ונטולות צבע. "טוב, יאללה. יאללה. יאללה. בואו אני יראה לכם מה נשאר. אתם איתי?" שאלה ושוב לא המתינה לתשובה והמשיכה להדהיר אליהם משפטים על משפטים שהיו, כפי הנראה, הוא לא ממש הצליח לעקוב, תיאור הדרך הארוכה שעשתה הסחורה מהמזרח הרחוק, והקשיים שהערימו עליהם שלטונות המכס.

עוד המוכרת מהדסת כאווזה לקצה השני של החנות, מקפידה להנהן ולחייך לכמה וכמה זוגות שחלפו על פניהם בידיים עמוסות, ניסה אברם לצוד את תגי המחיר המוצמדים לעגלות הרבות שהיו מסודרות זו לצד זו, בסדר לא סדר. בלי לדעת מהו בדיוק המוצר, נראו לו המחירים שערורייתיים והוא מרפק את אשתו, "זה לא נורמלי המחירים פה. אני לא מבין בשביל מה בכלל נכנסנו לכאן." אשתו העיפה בו מבט נוזף ולחשה בקצף, "התחלת? אתה מוכן לרדת ממני? הצעתי לך להישאר בבית. זה אתה שהתעקשת לבוא!" זה היה נכון. אברם הצטרף אליה כי חשש שבלעדיו תגהץ את כרטיס האשראי עד שזה יעלה באש. הוא רצה לענות לה, אבל היא כבר הייתה מרותקת למוכרת, תרתי משמע. זו החזיקה אותה באמתה, כבדרך חיבה, וניתבה אותה לבמה גבוהה בקצה החנות. הבמה הייתה עמוסה בעגלות תעשייתיות. על דופן הקיר היה קבוע שלט: "עודפים". אברם נשם לרווחה. הוא התיישב על אחד הארגזים הריקים שהיו פזורים ברחבה שלפני הבמה, והתפלל שאשתו תסיים את ענייניה על הצד הזול ביותר. הסבריה של המוכרת לא פסקו לרגע. נמלטו מפיה בקצב של אנטילופות שמבינות כי הן בדרכן להפוך לסעודה. וכאילו לא די בכך, טון דיבורה ירד ועלה לסירוגין, ואלמלא כל משפט שני שלה נחתם בשאלה הרטורית, "אתם איתי?" לא היה אברם מצליח לקחת נשימה אפילו לעצמו. הוא וויתר על הניסיון להבין את תקנון המבצע ה"מטורף. מטורף. אני אומרת לכם. אין מצב שתוותרו על הדבר הזה," שאת חלקו הקריאה להם המוכרת, בשעה שדחפה לידיו ערימת דפים שהוא ידע שאין צורך שיקרא. ממילא תעשה אשתו מה שהיא רוצה, בלי להתחשב באותיות הקטנות ובדעתו. 

ניכר בה, במוכרת, שזיהתה את פוטנציאל הרווח הגלום באשתו, ומוחו של אברם קדח ממחשבות על סכום הכסף ממנו ייאלץ להיפרד לטובת החנות הזאת, והמוכרת הזאת, שוודאי עובדת על בסיס של עמלות שמנות. ומכיוון שבאותו בוקר, בדרכם למרכז הקניות, חלפה אשתו אצל המניקוריסטית, שסיפרה לה בהתרגשות על סוג חדש של ציפורניים שהגיע מאירופה, (ציפורניים מעובדות מציפורני נמרים אמיתיים) איחל אברם למוכרת, בינו לבין עצמו, שתבזבז את כל כספה על הציפורניים החדשות האלה, והתמלא בתחושת נקמה מתוקה.  

"זה," שמע את ההריונית מלהגת מעל אחת העגלות, "הגיע לפני כמה שבועות מהודו. רוב הסחורה שלנו מסין. אבל יש לנו גם סחורה מעוד מקומות. בנגלדש. האיטי. ומעוד מדינות באפריקה שאני לא ממש זוכרת את השם שלהם… בכל מקרה זה, למשל, סוג ב'. ועליו אני יעשה לך מחיר ממש טוב."

אשתו של אברם עמדה ובחנה את הסחורה. "למה סוג ב'? הוא נראה לי בסדר גמור."

"תמששי. תמששי פה. ברגל. את מרגישה גבשושית כזאת?" המוכרת ענתה בעודה הודפת את העגלות האחרות הצידה, "זה הופך אותו לסוג ב'. אין לי מושג איך זה קרה. אולי נסדק בהובלה." אברם הבחין כי מאחור מכסה חולצתה טפח, ומגלה ישבניים. "אבל אנחנו ישרים." המשיכה המוכרת את דבריה, והזדקפה. מושכת את חולצתה מטה. "אנחנו תמיד תמיד אומרים את האמת וגם נותנים תעודת אחריות לשנה…"

"אפשר להרים אותו?"

"כן. כן. בטח. אין אצלנו שברת שילמת…" צחקקה המוכרת וחלפה ביעף על פני העגלות, ישרה וסידרה קמעה, ונעצרה ליד עגלה אחרת, "את זה אני שרטתי עם הציפורן שלי בטעות… ואל תשאלי. נשברה לי הציפורן מזה." אמרה ובחנה בדאגה את הציפורן של הקמיצה, שאכן, הייתה קצרה משאר חברותיה.

"אז בכמה את נותת לי אותו?" התעניינה אשתו. מה, ריבונו של עולם, היא הולכת לעשות עם כל הקניות האלה?!? שוב בערה בו חמתו.

"את זה? אני יעשה לך אותו בחמישים אחוז הנחה. אז בוא נראה כמה זה יוצא…" המוכרת שלפה מחשבון מכיס מכנסיה, "זה יוצא שלושים ושתיים אלף…"

"מה?!" אברהם חשב שהוא עומד להיחנק. ממקום מושבו צרח, "מה שלושים ושתיים אלף?"

אשתו נעצה בו מבט מזרה אימים ופנתה אל המוכרת. "אז אם לא זה… בעלי אומר שזה קצת יקר לנו … אז מה יש לך עוד להציע לי?"

"תיראי. יש לי משהו בסביבות העשרים." 
אשתו של אברם שלחה אליו מבט שואל. 
"אתם איתי?" המשיכה המוכרת.

"עשרים אלף?"

"אהה." אישרה המוכרת ואברהם קם ממקומו. מנסה להתאושש מסכומי הכסף האגדתיים שעפו לחלל החנות משל היו בועות סבון.

"תשכחי מזה. תשכחי מזה. זה לא נורמלי!" צרח.

"די. אברם. אל תהיה כזה… אם לא טוב, אפשר להחליף. אפשר לקבל פתק החלפה, נכון?" פנתה אשתו אל המוכרת.

 "כן. בטח." אישרה זו ולכסנה מבט מנחם אל אשתו, "וחוץ מזה יש לנו עוד מבצעים שחבל על הזמן. אני אומרת לך." היא פנתה אל שורת עגלות נוספת ואמרה, "את רואה את אלו? אלו זה ממש מציאה. את קונה אחד, ואת השני את מקבלת חינם."

"אברם, מה אתה אומר? זה באמת שווה." אמרה אשתו בהתלהבות והוציאה מן העגלה תינוק מלוכסן עיניים ששלח אל אברם חיוך צהבהב, "זה אחד פלוס אחד. בוא. תתקרב. בוא תעזור לי לבחור את השני. הם כולם כאלה חמודים."