שחרחורת סופרת ומשוררת
קראתי את הרשימה הזאת : http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/106/836.html
של רוביק רוזנטל, והתעכבתי על הקטע הזה:
"פרשת בית הספר בעמנואל מחזירה לזירה הציבורית את אחד המוקדים שבהם הגזענות הפנים-יהודית היא פצע פתוח – האיבה העמוקה בין ספרדים ואשכנזים בעולם החרדי. בתצהיר לבג"ץ בפרשה הזו כותבת אם לאחת הבנות: "ההפרדה גרמה לשנאה תהומית בין הבנות, הן לא רצו להתקרב אליהן, ולא לבוא איתן במגע, וכינו אותן ספרדג'וקיות". אם אחרת תיארה: "בתי ישבה ליד תלמידה אשכנזייה. התלמידה לא רצתה לשבת לידה כי היא מסריחה. המורה נענתה והעבירה אותה מקום". אמה של הילדה סיפרה על מקרה נוסף, שבו נשאלה בתה על ידי המורה אם היא והוריה מצחצחים שיניים בבוקר…"
עזבו את זה שאי אפשר יותר. בחיי שאי אפשר. אבל העציב אותי ששוב, כמו תמיד, מי שיוצא הכי דפוק (חוץ מהשחורים, כמובן… שחורות, ליתר דיוק.) זה המורה. שהיא, איך לא? אישה. וחשבתי על זה שאפשר להוסיף פתגם מחורז חדש, חוה לחוה זאבה.
וכשקראתי את הקטע הזה: ההיסטוריה הישראלית זרועה כינויי גנאי לספרדים, הרבה לפני שהם כונו "מזרחיים", החל מ"שווארצה חייעס", חיות שחורות, ועד "פרנק פארך", ספרדי בעל ספחת… נזכרתי שרציתי להגיד לשחר מריו (המהמם, שאני אוהבת ומעריכה מאד) שהלין על האונה המזרחית המנופחת שלי ושל שכמותי, בשיר http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/099/767.html?hp=47&cat=310 שלמרות שהשיר הזה מעולה, לטעמי, הוא בבחינת הפוסל במומו הוא פוסל. כי הוא יוצא כנגד טרנד חדש, אבל משתמש בטרנד ישן. אני ספגתי את הכינוי הראשון כמה וכמה פעמים בחיי. (בהתחלה אפילו לא ידעתי שאני צריכה להיעלב, לא הבנתי אותו בכלל) הוא היה מאד אופנתי בשנות ילדותי ובחרותי. כמו שעכשיו, בשנים האחרונות, אופנתי, אולי, להתגאות במוצא המזרחי או בצבע השחור שלך. כמו שנעשה מאד מאד אופנתי , וזה בא לידי ביטוי מוצלח מידי בשיר, לצערי, ללגלג לאלה שמעזים להתגאות במוצא או בצבע, או חלילה, "להשתמש" בו.
דבר אחד אף פעם לא יוצא מהאופנה, פשוט כי אף פעם לא נכנס אליה. לא משנה איך נסובב את זה, השחור ישאר מחוץ לאולמות התצוגה. תמיד, מאז ומתמיד, וכנראה לעולם, יתקשר הצבע השחור למזל נאחס, לחיות רעות, לכוחות דמוניים וכיו"ב.
אז בוא נאזן קצת, שחר מריו מתוק, ונשאיר את האונה המזרחית מנופחת, ולא נדאג לפוצץ אותה מבית. שהרי מהרסייך ומחריבייך… וחוץ מזה, האונה המערבית כבר מאות בשנים בלונית, אבל היא מרחפת באוויר באין מפריע…
וגם זה מהרשימה של רוביק רוזנטל, אבל בנושא אחר: הוא כותב על הספר החדש של אתגר קרת, שפתו של קרת היא ספרותית מדוברת. המספר שלו אינו כותב, הוא מדבר, בעברית של ישראלי בן גילו של קרת. אין מעבר לשוני מוגדר בין המספר לבין הדיאלוגים, הטקסט זורם באותו ערוץ לשוני, הסופר מייצג את שפת גיבוריו. כך, למשל, מדברת אחת הדמויות בסלנג ישראלי האופייני לעולים מרוסיה: "ואללה רובי, אז מה הסיפור שלך, אתה צריך משהו?… מאיפה הבאת את זה, אתה חבר של סלאבה?". השמן מ"פתאום דפיקה בדלת" אומר: "היה לי בבוקר כזה בלגן עם הילדה". איש העסקים הנכלולי מציע בעיסקה מפוקפקת "חמש מאות חתיכות", ועוד ועוד ציטוטים ישראליים.
אני מאד אוהבת את אתגר קרת. מזמן. עוד מאז "צינורות". ובכל זאת, הניתוח של רוביק רוזנטל נתן לי עוד תשובות לשאלות שנשאלו בפוסט הנפלא הזה של תלמה פרויד, http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=262&itemID=15267#post15267
כדאי מאד להיכנס אליו בחג.
שבת שלום וחג שמח… לבן לבן:)