הניתוח הצליח, החולה מצפונלס

דוקטור גולדהרט חבש את מצנפת הניילון הדקה, משך את המסכה הסטרילית עד מעל לנחיריו, רחרח את בתי שחיו בהרגל שדבק בו מאז שיעורי פיתוח הגוף באוניברסיטה, (למגינת ליבו של מנהל בית החולים, אפרים קונצ'ס, שמצא את העניין מרחיק תורמים פוטנציאלים למחלקה החדישה שנפתחה בעלות של מיליוני שקלים) ואחר צעד בנחישות אל חדר הניתוח.

בהגיעו אל הדלת החשמלית, שלף את הכרטיס המגנטי מכיס חלוקו, והדביקו אל העינית האלקטרונית. הדלת רעדה קמעה, אך נותרה סגורה. הוא לחץ על כפתור החירום הקבוע בקיר. ללא הועיל. הדלת לא נפתחה. הזמזם התקלקל מזמן, ידע גולדהרט, אך זה לא מנע ממנו לשוב ולמרפק את הכפתור בכל כוחו, כאילו מכות ישיבו אותו לתפקוד. אחרי המתנה נרגנת בת כמה דקות, בה התלבט אם לנגח את הדלת הסרבנית ברגליו, או לנסות להדוף אותה באחוריו, וחזר בו, (אין זו התנהגות יאה למנתח בכיר) ניסה לצוד דרך החלון השקוף את מבטיהם של מי מחברי הצוות הרפואי, שהיו בעיצומן של ההכנות הקדחתניות לאירוע ההיסטורי.

עדינה, האחות הראשית, -דוקטור גולדהרט שיבש את שמה בקביעות וקרא לה "גסינה", כי הייתה גסת רוח לטעמו- ערכה את הסכו"ם הניתוחי על השולחן כאילו יש בכוונתה לסעוד את ליבה במהלך הניתוח. דוקטור גולדהרט החליט שהיא מתעלמת ממנו במזיד. הרופאה המרדימה, שתמיד חשד בה שהיא נוטלת תרופות נוגדות דיכאון, אולי בשל עפעפיה הצנוחים כזלזלי הגפן בסוף הקיץ, הפזילה עיניה אל צינורית שקופה וארוכה שהתפתלה מאחד מעמודי העירויים שכיתרו את שולחן הניתוחים, והתעלמה גם היא מניסיונותיו לצוד את תשומת ליבה. שתי האחיות הזוטרות, שהיו אחיות לטיפשות ולבורות חסרת תקנה והצליחו להוציא את גולדהרט מדעתו בשל התעקשותן לעבוד באותן משמרות, דבר שגרם לאין סוף תקלות שהוא התקשה מאד לטאטא ולטייח, היו היחידות ששמו לב שהוא ממתין מחוץ לחדר הניתוח, ושתיהן מיהרו אל הדלת בדילוגי הורה שהזכירו לו את יום העצמאות, שהיה, כך הכריז בכל הזדמנות, החביב שבחגים. הוא הודה להן, על כן, בנענועי ראש עזים ובמילות ברכה כנות שנתקעו למצער במסכה הסטרילית, ונכנס. שתי ה"ספלוליות", כך כינה אותן בינו לבין עצמו ובינו ובין חבריו, נראו לו אסירות תודה במידה מספקת, ודוקטור גולדהרט שכח את זעפו המוקדם והתמלא בעונג עצמי דשן. (אחרי ככלות הכל לכל איש יש שם. ואין מקריות בעולם.)

מתעלם מההתנצלויות המעושות של הצוות, הבחין גולדהרט באיש הטלוויזיה הנורווגי, היחידי שהורשה לתעד את האירוע בזמן אמת. עוכר ישראל זה היה עסוק עד מעל לראשו הבלונדיני בכיוונון מצלמה עתיקה למראה שלא התאימה כלל ועיקר לאופי העתידני של הניתוח שגולדהרט עמד לבצע. הוא תהה אם עליו להלין על כך או לסלק אותו מהחדר, אבל נמלך בדעתו כשהציץ בשעון האלקטרוני שהיה קבוע על המוניטור. הניתוח אמור היה להתחיל לפני ארבע דקות, וגולדהרט מאז ומעולם תיעב איחורים ומאחרים.

המנותח, גבר בגיל העמידה, כבר שכב מטושטש, רדום למחצה, על שולחן הניתוחים העטוף בשכבות על שכבות של סדינים דמויי תכריכים, שהעניקו לאירוע החגיגי נופך עגום של בית לוויות. גולדהרט סקר את פניו של האיש, והתקשה לקבוע אם מדובר בבן מיעוטים או בסתם שמאלני הזוי. פנס תכלכל עיטר את עינו השמאלית, (כמה סימלי! הירהר גולדהרט בסיפוק) ושריטות ארוכות התלכסנו על לחייו. אין ספק שהנ"ל משתתף קבוע בהפגנות המאוסות של יפי הנפש. את התוצאות רואים מיד, חשב לעצמו המנתח הבכיר והרים את ידו. (הימנית, כמובן). כל הצוות התכנס סביב שולחן הניתוחים. הצלם הנורווגי נעמד על כסא מרוחק, והניתוח החל. 

הפרוצדורות המקדימות היו קלות ומהירות. גולדהרט וצוותו ביצעו, מזה שנים, ניתוחים מורכבים להסרת איברים או גידולים במיומנות ראויה להערצה: רחם, כיס מרה, מיומות, מלנומות ושאר מריעין בישין. על כן לא חלפו יותר משתי דקות, ואיזור הלב היה גלוי ופתוח. פעולות קילוף וחישוף שכבות העור היו חביבות על גולדהרט. הן דמו בעיניו להסרה הדרגתית של עטיפות שוקולד משובח. הוא הורה לאחת הספלוליות להעביר לו את האיזמל השקוף (אפס נקודה אפס אפס אפס חמש) ומשקיבל, החל לפשפש בעזרתו בשריר הרוטט.

הרופאה המרדימה עמדה מולו. קצות שערותיה הלבנות בצבצו מן המצנפת והוא ביקש להזכיר לעצמו לרענן נוהלי חיטוי וסטריליזציה לכשיסתיים הניתוח. ידיה העבות של האחות הראשית, שאך בקושי נדחקו אל תוך כפפות הניילון הדקות, עוררו בו בחילה עמוקה. הוא ביקש להזכיר לעצמו להמשיך לנדנד לפרופ' קונצ'ס לפטר אותה, או לכל הפחות להעביר אותה לפנימית ג'. שם, ממילא, המראות בלתי נסבלים ודוחים, וגסינה זו תתאים להם כמו כפפה ליד. תרתי משמע.

גולדהרט המשיך לנבור בליבו של המנותח. זה חייב להמצא כאן, אמר לעצמו, אי אפשר אחרת.

לרגע נדמה היה כי יש האטה בקצב ההתכווצויות הסיסטולי, והוא הציץ בדאגה במוניטור. כשראה את שורת המשולשים המפזזת, רווח לו. לא נשקפת כל סכנה לחייו של המנותח.

הספלוליות עמדו משני צידיו והמשיכו להושיט לו את הכלים באדישות. (כמה טיפשות, חשב לעצמו. אין להן שמץ מושג שהתמזל מזלן להיות עדות לאירוע היסטורי!) ואז, בדקה החמישית לניתוח, בדיוק כמו שחשב, הוא מצא אותו! בין עורקי הריאה השמאלית לחדר השמאלי, בדיוק שם, על השסתום הדו צניפי, הוא גילה אותו! את המצפון! גולדהרט לא חיכה רגע, נטל את הסכין, חפר סביב, חתך, והסיר. אחר פינצט את האיבר המדמם בקצות אצבעותיו, והניחו בתוך קערה מלאה בקוביות קרח שהוכנה מראש. אין ספק שהמדען הראשי יבקש לבצע סדרת מחקרים באיבר הנדיר.

כמה קל מהיר ופשוט! חשב וסימן לרופאה המרדימה לסגור את הפתח ולתפור, מתעלם ממחאותיה הקלושות: "אני לא רופאה כירוגית, גולדהרט!"

"דוקטור גולדהרט בשבילך!" ליכסן אליה מבט זועף, הסיר את המסכה מעל פניו ופנה אל הצוות בסיפוק, חושף טור שיניים אפרפר ומסותת כאבני החומה: "עשיתי זאת, חברים. צעד קטן לגולדהרט, צעד ענק לאנושות." .     

 תודה גדולה לאבנר שטראוס, שהרשה לי להשתמש ברעיון, שנולד כאן: http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15778&blogID=295