שחרחורת סופרת ומשוררת
זה מן יריד אומנים שכזה. אולי שוק. אנחנו עומדים בדוכן ומוכרים את הספר שלי. כבר כשאני מוציאה את הספר הראשון מהארגזים, אני מגלה שהוא נורא נורא כבד. "אי אפשר להרים אותו…" אני אומרת לאיש שלי, והוא לובש מבט מודאג שאומר, ומה חשבת, שספר של שלוש מאות שלושים עמודים יהיה קל? ואז אני מבחינה בכריכה, ונבהלת לגלות שבמקום הציור שבחרתי יש הדפס פרחוני שמתאים לספר טיולים. "לא נורא" הוא מנסה לנחם אותי, "אפשר לתקן את זה במהדורה הבאה." ואני מניחה כמה עותקים על השולחן הרעוע משהו, וכבר נאספים הרבה אנשים שרוצים לקנות את הספר, אבל כשהם נוטלים אותו, ומדפדפים בו, מסתבר שהספר לא כרוך כמו שצריך. המון דפים מתחילים לרקוד סביבי. עפים לכל הרוחות. אני מנסה לתפוס אותם. ומצליחה קצת. אני מתנצלת בפני האנשים ומוש מתיישב ומתחיל לנסות להחזיר אותם למקום, ומציע שאתקשר לעורך שלי, לספר לו. אז אני מתקשרת, ועונה לי האיש המקסים הזה, "כן… חששתי מזה." הקול שלו רך. אני מבינה שהוא מנסה להרגיע אותי. "זה פס ייצור חדש… שאף פעם לא ניסו. אבל אני לא יכול לטפל בזה כרגע…" ואני בוכה, ומבקשת ממנו לבוא. והוא נאנח ולוחש לי, "איריס. אני ממש מצטער…" ואז הוא מספר לי שהשב"כ עומד לעצור אותו על רקע הפעילות הפוליטית שלו.
אני חוזרת לדוכן, ועדיין מוש מנסה לתפוס את הדפים הפרפריים, ולהכניס אותם בחזרה אל הספר.