רעב

הבטן שוב מעירה אותה, והיא קמה ממיטתה. אצבעותיה הסומות מגששות אחר המתג הקבוע בקיר, ונכנעות לחושך. עד שהיא מגיעה למטבח היא נתקלת בשידה שלאורך המסדרון, ברגל הכורסא שקיבלה בירושה מסבתה שהלכה לעולמה בדיוק לפני שנה, (היא זוכרת את התאריך, זה קרה ביום הולדתה השלושים ושלושה) ובידית הדלת של המזווה, שנותרה פתוחה מהגיחה המוקדמת. מזל שיש את האור של המקרר, היא מהרהרת ופותחת את קרטון העוגה שקנתה למשרד. איפוק אף פעם לא היה תכונה בולטת שלה, ואחרי שהיא אוכלת את רגל המרציפן של הספרה ארבע ואת שני הישבנים של הספרה שלוש, היא שולפת מגש של פשטידת חצילים ועורמת על כף ידה חתיכה ועוד חתיכה שנכנסות אל פיה מפורקות. אחר כך עוד שני בורקסים קפואים למחצה, עגבנייה ישנה, מוכתמת ומעוכה, וכריך בשוקולד שמרחה לאחיינה הקטן שבא עם אימו לאחל לה מזל טוב, אך השאיר אותו כמעט שלם. כדי להתמודד עם תבשיל כרוב וברוקולי שהכינה לדיאטה החדשה שהבטיחה לעצמה להתחיל, היא נוטלת מזלג שהיה מונח על השיש, ומשתמשת בו גם כדי לטעום מעדן חלב חדש, (אפס אחוזי שומן), שהחליטה לנסות בעקבות המלצה של חברה לעבודה, ומכלה אותו. וכבר היא אוחזת בקערה מלאה בקוביות עגל רך מושרות בסויה ודבש. מתלבטת. אוכל נא תמיד הגעיל אותה, אבל היא סהרורית, והדמעות מכבידות גם הן על מערכת קבלת ההחלטות. המזלג מסרב להינעץ, אז היא דולה אותן באצבעותיה, ובולעת. בזו אחר זו. כמו שהן.  עוד רגע חולף, היא מקרבת את הקערה הגדולה אל פיה, ולוגמת את הנוזל השמנוני שנותר. במהירות. 
כדי להעביר את הטעם ולשטוף שאריות בשר שנתקעו בין שיניה, היא מחלצת קופסת גלידת תות שהייתה תקועה במקפיא, ומנקה אותה. 

זהו.

היא רוצה לשוב אל המיטה וסוגרת את המקרר. ופותחת. ושוב סוגרת. ושוב פותחת. וסוגרת. רע וכבד ומיותר. כל כך מיותר. אבל הרעב עדיין מכרסם בה, בבטנה.