שחרחורת סופרת ומשוררת
מר פינקס יצא את בית המרקחת כשהוא בוער מכעס. לא היה גבול לחוצפתה של הרוקחת. ולא. לא. אין בכוונתו לעבור על כך בשתיקה. לכשיגיע לביתו יתקשר למנהל הסניף בכדי להתלונן עליה. אם זה לא יועיל, יכתוב למנכ"ל הרשת. אם גם זה לא יועיל, יפנה אל לשכת הרוקחים הממשלתית וידאג שיפקיעו את רישיונה… הוא בשום פנים ואופן לא יעבור על מה שקרה לסדר היום. היא, הרוקחת המנוולת, אמנם הייתה זריזה. כן. היא הייתה יעילה למדי. תוך שניות אחדות שלפה את חפיסת הכדורים מעוררי הזקפה שביקש, ואף מיהרה להכניסם אל תוך שקיק ניילון אטום כך שהנערה החטטנית שעמדה לצידו, שהייתה מנוזמת באפה, בגבתה, ואולי אף בלשונה, – מר פינקס לא הצליח להחליט, אך דיבורה נשמע לו, אף הוא, מנוזם, כשביקשה לרכוש את גלולת היום שאחרי – לא תספיק לקרוא את הכיתוב שעל האריזה. מר פינקס גם חייב היה להודות שלמנוולת קול נעים. היא לא דיברה בטון גבוה מידי. או מתנשא מידי… לא. היא גם לא חזרה על בקשתו בקול כמנהגם הנפסד של רוקחים מנוולים אחרים שחפצים בהשפלת הלקוח בפרהסיה. זה אמנם לא… אבל מבטה! הו, מבטה! מבטה הוציא את מר פינקס מהכלים. אישוני המלט האפרפרים סקרו אותו באופן שהכביד על נשימתו. הוא דחף את האריזה לתיקו בזריזות בשעה שהיא הושיטה לו את העודף. (מר פינקס חישב בזריזות אם הערימה עליו… מאה פחות שישים ושמונה הם שלושים ושניים. הוא הציץ בכף ידו. שלושים ושניים השקלים נחו על הכריות המיוזעות של כף ידו בדיוק קנטרני.) הוא התכוון לצאת והבחין כי המנוולת עדיין חוצבת אותו במבטיה. "יום נעים, אדוני." אמרה ולא יספה… אבל מבטה… הו, כן! מבטה הוסיף מילים רבות! מבטה אמר הכל! מבטה לא היה אילם כלל ועיקר. בזה לא היה למר פינקס ספק. חוצפנית! עזת מצח! מי היא שתקרא לו אימפוטנט?!? מי היא, לכל הרוחות והשדים, שתלעג לכניסותיו התדירות לבית הבושת העלוב שבעיר התחתית? מה היא יודעת על חיי המין שלו?!? באיזו זכות היא לועגת לו? מה זה עניינה שהוא מכלה כספו אצל אירנה שמנצלת את תמימותו ואת אין אונו בכדי להכפיל את האתנן עבור שירותיה בטענה שהיא מפסידה לקוחות אחרים שמשלמים לה פי כמה וכמה וגומרים מהר יותר ?!?
מר פינקס פסע לביתו בוער מכעס. ארובות עיניו הפריחו טבעות עשן כשחזר וחשב על מבט המלט של המנוולת. לפתע, בדיוק בעיקול הרחוב, נזכר כי שכח ליטול את פרטיה.. ואיך יפקיע את רישיונה אם אינו יודע את שמה… (לבד מן העובדה שהיא צעקה עליו במבטיה, גם לא טרחה לענוד את תג הזיהוי) הוא התכוון לשוב על עקבותיו ומיד נמלך בדעתו.
איך, לעזאזל, יסביר לאשתו את האיחור?
משעשע שהאיחור מבית-המרקחת הוא הבעיה. סיפור עם פואנטה.
התופעה של אנשים המוציאים את עצביהם על קופאיות בסופר וכד' בהחלט מוכרת. הבושה דווקא בקניה ורק בקנייה גם היא מעניינת שהרי לא חסר לאדם הזה במה להתבייש.
יפה תארת את נקודת התצפית שלו כיצד הבושה והתסכול מושלכים החוצה על הרוקחת
חביב מאד ומוכר מאד כל הקטע הזה של סרטים בראש ..
את כותבת זורם ומושך לקרוא.
תודה רבה חברות טובות, על הקריאה הקשובה. זה בדיוק המקום שכיוונתי אליו. הכי מקווה שגם להבא.
לילה טוב!