ציון, הלא תשאלי לשלום יקירייך?

כמה שבועות אחרי שהגענו לפה, מצאתי את עצמי משכיבה את ילדי עם שירי ערש ציוניים. "באה מנוחה ליגע", "ים השיבולים שמסביב", "נערה טובה יפת עיניים"… בהתחלה צחקנו, אמרנו ששווה להתרחק מהארץ רק כדי להיזכר בכל השירים שלמדנו בשיעורי זמרה, לפני שלושים שנה. אחר כך, זה עבר. הצחוק. והתחלף בגעגוע. ופתאום רציתי שעוד אמהות תערסלנה את ילדיהן עם המילים האלה, והמנגינות האלה, הזכות, התמימות, שאט אט נשכחות מלב. 

אתמול שרתי לילדי את זה: 

לִוִּית אוֹתִי, אַרְצִי, בְּלֹבֶן שְׁקֵדִיָּה,

בְּזֹהַר חַמָּתֵךְ וּמֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ,

וְשִׁיר נָתַתְּ בְּפִי, הוּא שִׁיר הַהוֹדָיָה,

לְהַשְׁמִיעוֹ הַרְחֵק, הַרְחֵק מִגְּבוּלוֹתַיִךְ.

איזה שיר מקסים. מכירים? מילים ולחן של מרדכי זעירא. 

תנסו את זה בבית.

וחג שמח עצוב.  אני מתקשה לאחל חג שמח לפני יום העצמאות.