שחרחורת סופרת ומשוררת
דויד גרוסמן הוא איש הרוח הגדול שקם לנו בעת האחרונה, אם אתם שואלים אותי. ואל תשאלו אותי, פשוט תקליקו.
http://e.walla.co.il/?w=/203/1661556
ואם לא קראתם את "אשה בורחת מבשורה", אנא קראו. ואם התחלתם ולא סיימתם, אנא סיימו. ואם סיימתם, תקראו שוב. בקריאה שנייה הוא מצליח להעפיל לפסגת הגאונות הספרותית הרגשית. (לא יודעת אם יש דבר כזה, אבל זה מה שאני חושבת.)
אני מחכה לחזור לארץ, לקרוא בשלישית.
ועוד קטנה, הספר הראשון של גרוסמן, למיטב ידיעתי, הוא "רץ", אסופה של סיפורים קצרים. יש שם סיפור אחד, שהוא המופלא בסיפוריו הקצרים, לטעמי, שנקרא "יאני על ההר". עם הסיפור הזה העזתי להתכתב בספרי. תקראו תקראו תקראו.
ואחרון, סליחה. ממש לא התכוונתי להיכנס לפוליטיקה, אני לא בטוחה שזה המקום המתאים, אבל אני מקשררת אתכם לללינק הזה של אלמוג בהר בעניין שייח ג'ארח. אני מחזקת את ידיו בלי שום קשר לעובדה שאני אוהבת אותו מאד.
http://notes.co.il/almog/64467.asp
צודקת
אני גם חושבת שאני צודקת.
לומר על בני אדם שהם צמח טורף, זה בדיוק מה שכוונתי בפוסט הקודם.
זה נורא בעיניי.
כל מתנחל הוא צמח טורף.
בגלל זה לא נחמנו על פיצויים הולמים למגורשים מגוש- קטיף.
הם צמח טורף.
וככזה מותר תת לו לגווע בלי מים. או רק במשורה.
כאן מתחיל הקיטוב.
בלי קשר לצדק.
אביטלי, אי אפשר לבקר בברכות.
קראי את החפץ חיים.
זו אינה בקורת זו הטפה לשנאת אחים שקורמת עור וגידים ורושמת הצלחות.
זה אנטי יהדות.
אני מתגדת לכך.
ולא אכפת לי אם זה גרוסמן או הרב סבתו שלעולם לא יתבטא כך.
אביטל מדובר פה בחיים שמחוץ לספרות. תפתחי את העיניים. בקרית ארבע יש תהום של שנאה כבר עשרות שנים. כשרבין נרצח עשו שם חגיגות. אני מקווה בשבילך שאת לא רוצה להשתייך לאנשים כאלה ולהגן עליהם. כל יום תוקפים שם ילדים ערבים כמו שהגרמנים תקפו ילדים יהודים בגטאות. אלה לא בני אדם הגונים. והחפץ חיים לא הכיר אותם והם לא אותו.
חגית יקרה,
אני חושבת שבשום שלב אביטל לא הגנה על התנהגותם של המתנחלים הקיצוניים בחברון או בשייח ג'ארח. היא הלינה על השימוש במונח "צמח טורף" בהתייחסו לבני אדם, ובכלל, היא דיברה על הז'ארגון הרווח במקומותינו, חוטאים בו אנשים משמאל וימין. אני אישית לא חושבת שהיה בדבריו של גרוסמן טעם לפגם, אבל סבורה שזכותה לחשוב שכן.
חגית איני בשיח ג'ראח ולא במקומות אחרים.
לימדתי דתיים לאומים.
הם היו בני- אדם בטח שלא צמח טורף.
צר לי . ואיני חושבת שאת יכולה לקרוא את החפץ חיים כפי שמתחשק.
הספר ברור מאד ולא משתמע לשני פנים.
זאת אני אביטל איני בורחת.
שמי הוקלד הפוך ובאנגלית.
שמו של הספר :" ההלכות לשון הרע".
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=3390
כאן כתבתי עליו.
החפץ חיים הוא סופר שלא יורד מהמדפים גם אם הוא מאד נוקשה. הוא דורש שיח אחר.
ומי שחזק ייישם.
חזק רוחנית.
הגררות להסתה היא חולשה.
וסליחה על עודף השגיאות בתגובותי שבלט בפוסט הזה.
חודש- טוב לכולם.
ואני חושבת שהיחס למפוני גוש קטיף מחפיר, כתבתי בזמנו מכתבים לשר השיכון.
אני לא רק חושבת, אני בטוחה שבאומרו "מתנחלים", הוא לא כיוון לכל ציבור המתנחלים, אלא למתנחלים שעמדו מנגד, בהפגנה הזאת. ואני חושבת שהאנשים האלה, שעמדו מנגד, ראויים לביקורת קשה ביותר. אי אפשר ללטף פורץ שנכנס לביתך ושודד אותך לאור היום, אפילו נהיה צדיקים.
זה היה נאום ספונטני.
אז מן הראוי היה לא לפרסם אותו.
אם אין חשיבה מתחת למילה מוטבלא לבייש את האדם.
גרוסמן אדם כואב ואין לשפוט.
אולם האם כך היה מדבר אל החמאס במשא ומתן?
לא!
כלומר לחמאס צריך לדבר בכבוד . רוצחים טורפים או לא.
ולבני עמו צריך לדבר בבוטות כי זה מה שהם מבינים.
החמאס מטורף, אז צריך להתחשב.
בימין לא.
ואם יקום שם מטורף לא קרה כלום.
זה חוסר אחריות ציבורית.
ואין צודקים.
אביטלי, קטונתי מלסנגר על דויד גרוסמן, ואין לי יד מהירה ללינקים לגבי יחסו לחמאס, אם כי לרובנו ידועה דעתו לגבי "עופרת יצוקה", על כל המורכבות של המלחמה האיומה והנוראית הזאת. אבל באמת קטונתי. זאת דעתי. ולא משתמשת במילה "אדם כואב" ביחס לאירוע שהתרחש בחייו, לדעתי, אין קשר בין דיעותיו כפי שהובעו כאן, לאירוע הזה.
אני לא מצטערת שנתתי קישור לדבריו אלה. אני מניחה שאם הוא מצטער על דבריו, יביע זאת בפומבי, ואני אעשה קישור גם להתנצלות, אם תבוא.
אני משערת שלא יתנצל. אך מקווה שאני טועה.
מעטים המתנצלים. כולם מאד צודקים.
בשם הצדק מותר לפגוע ולשכוח שחיים ומוות ביד הלשון.
מה שנאמר ברוח הקודש, על יד מי שהיו אנשי רוח.
כדאי להזכר בהם מידי פעם.
ולא רק כידע שמוסיף לכתיבה, אלא כדרך חיים.
דיעותינו חלוקות, אביטלי. מאידך, תמיד אפשר לשבת בבית ולא לצאת להפגנות ולסכור את פינו ולקוות שאיכשהו מתישהו באיזה צירוף מקרים קוסמי יגיעו השלום והאחווה למדינתנו האהובה והמסוכסכת והכואבת והאוכלת בניה בחרב.
אני חושבת שדויד גרוסמן רואה בצורה מפוקחת את המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה, ז"א, שאת חיה בה כרגע, אני אצטרף אליה עוד כמה חודשים, והמחאה שלו חשובה ונכונה בעיני עד מאד.
אוהבת אותך תמיד.
אך הסתות תמיד מגגמרו רע.
זהו.
את הזמן הצהוב דווקא קראתי ושם הוא כתב דעותיו בצורה שמתקבלת.
לצערי כינויים כאלה הם דלק לשנאה.
אני התראתי.
ומי שרוצה יקשיב.
אני קטנה . אבל אדם חייב להשמיע קול נגד קיטוב ושנאת הזולת ולא להתחשב בדעת הכלל במקום בו הוא כותב.
כי יש בורא לעולם.
חודש- טוב.
ועוד משהן. הקב"ה מבקש מאיתנו רק לאהוב זה את זה. זה מוזכר בכמה מקומות. הוא אפילו מקטין את עצמו למעננו. בעיניי כל עוד יש שנאה וניכור לעולם לא יהייה כאן שלום. זה הוכח לאורך כל ההיסטוריה היהודית . כשהיהודיםם נלחמו זה בזה הגיע הצער. המוות. ואז נאמר שהוא רע?
אנחנו הרעים.
איננו יודעים לתקשר.
וההגנה שלו יורדת.
ובעלדיו אנו חשופים וגם זה הוכח.
הרי אם נחייה באהבה פתאום ימצא פתרון לסכסוך.
יש סכסוך כי אנחנו מסוכסכים.
הסיבות הן רוחניות בכלל לא הגיוניות.
לכן איני פוליטית.
הרי האנטישמיות תמיד רבצה בעולם ועל פי הקבלה היה לה תפקיד.
זה לא שטח עבור שטח.
זה הרבה מעבר לזה.
המדובר בעשיית בחסדים קטנים אפילו לשונאיך. במבט אחר.
אני מוכנה להתערב על מיליון דולר שאין לי במצב הזה של שנאת חינם לא יחזיק שלום.
מי שם את הכסף על השולחן?
הסתה כביכול בשם חופש ביטוי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3874291,00.html
לא יודעת למה כיוונת, אבל זאת דוגמא מצמררת לכוח הכלכלי שיש בחרמות ונידויים למיניהם, וזה המקבילה, מבחינתי, לחרם האקדמי שמקדמים חוגי השמאל הניצי. מתנגדת בתוקף לשניהם.
כיוונתי להסתה פרועה של השמאל נגד המתנחלים בשם "חופש הבטוי"
היה לי חשש כזה, שלזה כיוונת. לא קראתי את הספר, אז לא יכולה להתייחס לאופי מה שאתה מכנה "הסתה פרועה". אבל איומי החרם של הימין על צומת ספרים מעורר בי אי נחת רבה, בלשון המעטה, בדיוק כמו החרם האקדמי השמאלני. ולא רק בגלל שאני נשואה לאיש אקדמיה. בבקשה לא להעלות את הטיעון הזה.
גם אני מאד אוהבת את דוד גרוסמן
בחיי שאני שמחה. ואפשר לא בעילום שם. למיטב הבנתי זאת לא בושה או עילה לחרם… או שאני טועה?
דוד גרוסמן סופר טוב למדי אך אין הוא איש רוח.
הוא בעל השקפות פוליטיות-חברתיות בינוניות למדי, ורק הרדידות הרווחת אצלנו יכולה לראות בו גדולת רוח.
מי יכול לערוך הקבלה בינו לבין מרטין בובר, גרשם שלום או הוגו ברגמן?!
אפילו בנושאים שבהם מתבטא גרוסמן הוא גמד לעומתם!
גיורא לשם ידידי, דעתך נחשבת מאד בעיני, אבל כבר הגו חכמים כי במקום בו ימצאו שני יהודים תרווחנה חמש דיעות… ומה גם שבבורותי כי רבה איני מכירה די את החשובים שהזכרת. אבל נכון לרגע זה, זו דעתי. (היא לא השתנתה, אם להודות באמת, בעשרים השנה האחרונות מאז התחלתי לקרוא את כתביו.)אבל תודה רבה על תגובתך.
ואתה מר לשם היקר לא מטריח את עצמך על פחות מבובר, ברגמן או שלום ?
נו באמת ?
מוזר שאיש מן המגיבים עדיין לא תפס שבחרתי בשלושה שהיו מעורבים ב"ברית שלום", שדוד גרוסמן לא חידש כמעט כלום על דעותיהם שם.
לא בכדי ציינתי את שלושת השמות האלה ובחירת שמותיהם לא היתה הטלת קוביות באקראי.
הם אבות "ברית השלום" והוא בנם, וכך לגיטימי לבדוק אם התפוח גדול מן העץ או קטן ממנו.
דווקא תפסנו.
בעניין השלום תפיסתו של גרוסמן היא לאו דווקא רוחנית, אלא פרקטית ביותר: "מה לעשות כדי שלא נהיה במצב של כיבוש של אנשים אחרים, שלא נימצא במצב שבו אנחנו משפילים, מגרשים מחסלים אנשים אחרים, וכן, גם שלא ייהרגו ישראלים, חיילים, למשל.
בעניין תפוחים – דוגמתך מצויינת. התפוח הוא פריו של העץ – בכך, דומני, אמרת הכול!
הו גיורא לשם, אני מקנא בך קנאה גדולה ונוראה!
ולוואי ויכולתי כמוך להעניק ענקים ולהגמיד גמדים, ובעיקר לבנן בינוניים. איך הגענו מגרוסמן לבובר/ברגמן/שלום?
גרוסמן הוא האדם האחרון שיתיימר להיות אחד משלושתם, ונראה לי שאיש משלושתם לא היה מייפה את כוחך לדבר בשמם ולהעניק עיטור גובה לענקים או לגמדים.
כמו כן, אני בטוח שלו בחיים חייתם, היה כל אחד מהם שמח להיפגש עם גרוסמן, ולעומת זאת לו היה מי מהם קורא את התגובה שלך, לא בטוח שהיה שמח להיפגש איתך.
אאוצ', שמעון. זה היה כואב!
לא חושבת שגיורא לשם ובוודאי לא אני התכוונו להקטין או להעניק (אהבתי מאד, גם את ה"לבנן")מי מהם. ואם ככה השתמע, סליחתי שלי הנה מובעת.
שמעון,
אנחנו לא עוסקים פה בסחבקיות.
מדובר בשעור קומה רוחני. צר לי, גרוסמן קטן ממידותיהם של השלושה שציינתי.
אני סבור שכל אדם חייב להביט בנופים הרוחניים שמסביבו ולכייל מצפנים, קווי אורך ורוחב ומדי גובה.
השאלה אם הם השלושה (נוחם עדן) מיפים את כוחי לדבר בשמם אינה רלבנטית. במקרה שהייתי זקוק לכך דיברתי בהם וביצירתם בעודם בחיים וגם לאחר מותם.
הרומן "עיין ערך: אהבה" מאת גרוסמן הטריד אותי מאוד. הקדשתי לו מסה ביקורתית נרחבת שראתה אור במוסף לספרות של "על המשמר" ז"ל.
חִפְצוּן השואה וההלצות התפלות בתא הגזים היפכו את מֵעַי כאוכל פיגולים. גם השימוש בשולץ לא מצא חן בעיני.
כמבקר ספרות זה 50 שנה מותר לי לחוות דעה על דברים שבהם אני בקי ואף לנסות ולהתוות משקל סגולי ליוצר וליצירה.
עם כל הערכתי לשירתו של ארז ביטון, למשל, רק למשל, לשירתו של ביאליק ערך סגולי גדול יותר.
ברבות קריאתי ביצירות עמוס עוז הגעתי זה שנים למסקנה שאין הוא מגיע לגובה מותניו של עגנון.
מה לעשות, לכל חומר וחומר בעולם משקלו הסגולי, ואני מאמין שניחנתי ביכולת להבחין בו, בד בבד עם התחושה הדמוקרטית המפעמת בי שכל בעל דעה אחרת רשאי להתווכח אתי.
גיורא יקר, כפי שכתבתי, אני מכבדת מאד את דיעותיך, אבל האמת המוחלטת שמורה, בטוחני, רק לאחד במרומים. למיטב הבנתי, המונח איש רוח, מתייחס לאדם בעל סגולות חשיבה ויצירה אומנותית, בעל אמות מוסר וצדק גבוהות, בעל אינטילגנציה רגשית אישית, ואינטלגנציה רגשית ציבורית רחבה. בכל אלה ניחן גרוסמן הרבה למעלה מהאנשים שאני מכירה, וכבר כתבתי לך, וארחיב, לא מכירה את גרוסמן באופן אישי, זוהי התרשמותי לאחר קריאת כתביו, ספריו, האזנה לנאומיו ובחינת פעילותו הציבורית. איני מכירה מספיק את האישים החשובים שהזכרת ואין פה שום תחרות, זו דעתי, ומכיוון שזה בלוגי, בחרתי להביעה.
בזה, לעניות דעתי, תם הדיון.
לאיריס
מה פירוש הדיון תם?
ולגיורא,
מובן שכל מבקר רשאי לכתוב ככל העולה על רוחו, בין אם היא גבוהה ובין אם היא נמוכה.
עדיין לא הבנתי מדוע הזעקת את בובר/שלום/ברגמן לצורך ההשוואה. הרי גם הם כחגבים על כתפי ענקים (אפלטון/ שפינוזה/מי שתרצה).
איש לא ייקח מעגנון את מקומו, ואין ספק שכל הכותבים היו נראים אחרת לולא היה עגנון קיים, אבל השוואת הגבהים (שהיא מותרת לך ככל שתאבה) נראית בעיני פשוט לא לעניין. מדובר בתקופה אחרת, ולכל תקופה סופרים, משוררים ואנשי הרוח (סליחה על הביטוי שמקפיץ אותך כל כך) משלה, ואין זה גדול או קטן מזה. וכבר אמר מישהו, כל דור מקבל את המנהיגים/היוצרים/ המבקרים/אנשי הרוח הראויים לו.
אין לי ספק שפועלך הספרותי/ ביקורתי/ חלוצי הוא חשוב ובעל ערך רב. אין בכך כדי להקטין את היוצרים והמבקרים הצומחים היום בכל רגע, שזו דרכו של עולם.
הקטנת הזולת לעולם אינה מגדילה אותנו.
שמעון יקירי, ב"תם הדיון" התכוונתי שנסגר, נחתם, נגמר וכיו"ב הדיון, מבחינתי, כמובן. היה לי חשש שאני עושה טעות. הסתבר לי שלא די בכך שנכנסת הפוליטיקה למקום שלא הוזמנה אליה, (ראה את התגובה הראשונה בפוסט על אובמה) אלא שדומה כי גיורא לשם ידידי פתח כאן באיזשהי תחרות, בלי ששאלנו את המתמודדים הבאמת חשובים האלה, אם הם בכלל רוצים להשתתף בה. כמו שכתבת על הגדולים שלשם הזכיר, אוסיף אני שוב, שאני משוכנעת שדוד גרוסמן לא היה רוצה להכנס לתחרות חסרת תוחלת הזאת. (כמו המלחמה במחוזותינו.) זה דומה בעיני לאמא פילה שרוצה שבנה יהיה רקדן באלט.ובכל מחיר. ולא רק שמבנה גוף הפילונצ'יק אינו מתאים לבאלט, חוג הבאלט הקרוב ממוקם מרחק חמש שעות נסיעה ממקום מגוריהם.
יום טוב, יקירי.
איריס,
הערה קטנה: ברגע שהכנסת לדיון את שייח ג'ראח, הכנסת פוליטיקה.
חמור מזה, הכנסת היסטוריה.
ויתרה מזו, פתחת פתח לדיון עקרוני על היסטוריה ומוסר.
על כן זימנתי לכאן את שלישיית "ברית שלום" (שהיא לעניין) ובוודאי שידעתי שאבנר שטראוס הוא נינו של בובר ונכדו של שטראוס.
אתה צודק, גיורא. אכן הייתה לי התלבטות, ואני נושאת באשמה על הכנסת הפוליטיקה למטע השלו והירוק שלנו. אבל מה משרתות ההשוואות שאתה עורך? ונאמר שתשכנע אותי שיש ענקי רוח גדולים מגרוסמן. אז מה? מה עשית בזה?
אני הבעתי את דעתי לגבי גרוסמן. כפי שכתבתי, הוא הצליח לגעת בנימי הנימים הדקיקים של נפשי, ואין לי ספק שיש לו את ההשפעה הגדולה ביותר על מהלכי הכתיבה שלי, האישיים. בהיותו איש רוח ומוסר וספר מן המעלה הראשונה. אי אפשר לקחת את זה ממנו. ואי אפשר לקחת את זה ממני.
זה פשוט. ושוב, לוקחת את האשמה על הכנסת הפוליטיקה בעניין שייח ג'ארח. אבל גם פה, מעבר לפוליטיקה, יש עניין מוסרי מן המעלה הראשונה, כך לטעמי.
וברור שלא נפתור את הבעיה הזאת מעל הדפים הווירטואליים האלה. דייני שכל אחד מאיתנו ייתן דעתו על המתרחש בשייח ג'ארח. לכאן או לכאן.
לאיריס ולמגיבים אחרים,
אז זהו, הגענו לנקודה העיקרית.
דוד גרוסמן איננו איש רוח ומוסר מן המעלה הראשונה.
בלא שאנקוט כרגע עמדה לכאן ולכאן הוא מייצג דעת מיעוט שיש בה תמיד הטייה לצד אחד בלבד.
המחסור הגדול, בו ובאחרים, הוא תחושת אחריות לעם כיחידה שלמה.
בוודאי שאינני מחזיק במונופול על האמת, אולם אם לא אביע את האמת שבי, מה טעם בחיים?
יתחבאו להם אחרים במאורתם ויסתפקו באמיתות קטנות, חלקלקלות ופופולריות.
אתה צודק שמעון תגובותיו של הלשם לוקות לא פעם בהתנשות פטרונית כאילו מישהו מינה אוצו לשמור על מפתחות היכל הספר הקדוש
זאת גם התחושה שעברה בי, חייבת להודות. לאף אחד אין מונופול על החוכמה, אף אחד לא קנה את הערך ידע ולאיש אין זכות יוצרים על האמת. כך, למיטב הבנתי.
אוקיי, איריס,
נגמר.
שמעון יקר, אם זה מתוך הסכמה וברוח טובה, אז אני שמחה.
לשמעון ריקלין.
מעשי אינם לעניין כאן.
אולם כאשר מדובר בוויכוח מוסרי שנמשך כבר כ-130 שנה, מימי עליית ביל"ו עד היום, מעמדו של דוד גרוסמן כאיש רוח צריך להימדד בפרופורציות הנכונות.
כדי להבין את הפרופורציות, למשל בובר/שלום/ברגמן/גרוסמן צריך באמת לשקוע בים הכתבים והעדויות בשאלת היחסים עם הפלסטינים.
אבל אסיט את הדיון לרגע גם למקום אחר. בוא ונקביל בין מנהיג תנועת העבודה כיום למנהיגה בעבר: אהוד ברק מול ברל כצנלסון. מה עלה במשוואה הזאת?
ומה דעתך על ביבי מול ז'בוטינסקי? ומה דעתך על שמאל שבשמאל: דב חנין מול מנדל אלקינד?
והבה נעשה עוד תרגיל קל בשירה: רחל בלובשטיין מול אגי משעול?
ומה דעתך על המשוואה זך/ביאליק?
זה לא רק, או בעיקר, עניין של ספרות או פוליטיקה. זה בעיקר עניין של תחושת אחריות מוסרית!
לגבי דידי אני רואה את עצמי כחגב לעומת קורצוויל. אני, לפחות, מבחין בהבדל ומשתדל להטעים אותו בכל מאודי!
אני מקווה שמתוך הבנת ההבדל אגיע למדרגה קצת יותר גבוהה. את המאמץ הזה מרבית האנשים אינם מוכנים כיום לעשות!
אכן, גיורא, ולא שאיני מעוניינת לטפס במדרגות ככל שיכולתי בינתי וזמני מאפשרים לי, אבל לא הצלחתי להבין למה בדיוק תורמות ההשוואות האלה.
מה ההשוואות האלה מה זה משחק בהורדת ידיים זה ילדותי וקנטרני עם כל הכבוד הראוי לך ויש כבוד, אתה לא שומר הארמון אדון לשם
אינני יודע מי המגיב שרוצה למנוע ממני להיות "שומר הארמון" אולם היה מוטב לחברה הישראלית לוּ כל אדם היה רואה את עצמו כ"שומר הארמון".
ואתה הכי גמד עם האטימות שלך – מה מרטין בובר רלוונטי לחיינו כאן? גרוסמן והדגלים שהוא מניף – רלוונטי גם רלוונטי!
אירוסית, תקראי את "אלה תולדות" של מורנטה, אם טרם יצא לך. אותה אפשר להעריץ, לפחות על פי הספר הזה שלה.
יעלתי אחותי, את השלישית בחברותי שמזכירה את השם בנשימה אחת עם ספרות גדולה, מבטיחה להניח עליה ידי כשאחזור לארץ.
ואחרון, סליחה. ממש לא התכוונתי להיכנס לפוליטיקה, אני לא בטוחה שזה המקום המתאים, אבל אני מקשררת אתכם לללינק הזה של אלמוג בהר בעניין שייח ג'ארח. אני מחזקת את ידיו בלי שום קשר לעובדה שאני אוהבת אותו מאד.
http://notes.co.il/almog/64467.asp
איריס יקרה ראיתי בובר לגיורא ונכנסתי בזריזות, בלי להיכנס ללינקים ובחטף רק כדי לאשר שלעניות דעתי גרוסמן וגם מהכרות אכן כפי שאמרת מגדולי הרוח שקמו לנו ושנותרו. יישר כוח !
אבנר אחי, (סיפרתי לך שלאחי האהוב קוראים אבנר?) שמחה מאד שאתה מסכים איתי!
תודה איריס על הקשורים, עם דעותיו אני מסכימה,עםהכינוי גדול רוח קצת פחות, אבל זה מה שיש, בקשר לספרות קטונתי מלשפוט ויעידו הספרים שקראתי עד עמוד 30. על האומץ שלו אני מעריכה אותו.
חני מקסימה, על הרוח הנושבת מהאיש הזה יש כאלה החולקים, עבורי זוהי רוח עזה הנושבת מארבע כנפות הארץ. ואם אני צלחתי את שלושים העמודים הראשונים וגמעתי את הנותרים של כל ספריו בשקיקה, אני בטוחה שגם אצלך זה יקרה, אם תנסי שוב. בבקשה בבקשה תנסי שוב.
נשיקות.
ואגב את "אישה בורחת מבשורה" קראתי במשך יותר מחצי שנה. כל לילה כמה עמודים.
איריס, אני מעריך את דוד גרוסמן כסופר, בעיקר בזכות "עיין ערך אהבה". אין בינינו תמימות דעים מבחינה פוליטית. בתחום זה, יש לי חברים טובים משני המחנות.אני עדיין חולם על שר חינוך שיהפוך את הסובלנות לערך חינוכי חשוב במדינה יהודית ודמוקרטית.באשר ל"בני דודינו", אסור לנו לשכוח שהם מוכנים לאפשר ליהודים לחיות באדמה האיסלמית הקדושה, אבל לא במסגרת מדינה יהודית.
עקיבא יקר. שמחה מאד לפגוש בך בבלוגי.
לא התכוונתי לפתוח פה וויכוח או התדיינות פוליטית. בחרתי להביע את דעתי ולחזק את דויד גרוסמן ואלמוג בהר בפעילותם החשובה עד מאד בעיני בשייח גארח.
אני סבורה שרוב הוויכוחים הפוליטיים סופם לשוב למקום מוצאם.
ורק לפני השינה: אני מאוד אוהבת את גרוסמן הסופר. 'ספר הדקדוק הפנימי' מצוין. ו'אשה בורחת מבשורה' היפך את קרביי.
זהו לבינתיים, איריסקה. אני פורשת לאקדמיה של החושך כמאמר אבנרנו. ותשאלי אותו יותר על מרטין בובר. את אבנר. למה? תשאלי ואז תדעי.
הנה גם תלמה כאן מאיימת שהיא הולכת לישון. בסוף יצליח לנו:)
מצטרפת לקוראת הנלהבת של אישה בורחת מבשורה שלא סיימה את הספר, כמו שקורה לה עם ספרים עבים, ועוד יותר נלהבת מ"שתהיי לי הסכין" שרק לספר את הסיפור שבצד הקריאה זה ספר בפני עצמו. (כשהמליצו לי עליו שמעתי "שתהיי לי עסקים" אבל זה סתם משהו שנזכרתי במקום לזכור שאמרתי כבר כמה פעמים ליל מנוחה בבלוגיה הלילה:)
סיגלי, נעלמה לי התגובה שכתבתי לך. אוף. טוב, מקווה להצטרף אליכן בזמן אמת, עוד כואבת לי הבטן מסיפורי המוניות שלכן. והרגת אותי עם "שתהיי לי עסקים".
יאללה חמדתי. גם אני מתעייפת. אני הולכת לישון. נשיקות נשיקות.
אבנר יקירי, תלמתי יעצה לי לשאול אותך למה בובר, אז למה בובר?
תלמתי, גם קרביי נתהפכו בקוראי את "אישה בורחת מבשורה". וכמו שוודאי הבנת אני מחוברת ברצינות לספריו כולם, אם כי אני צריכה לשוב ל"ספר הדיקדוק הפנימי", כמה שנים לא נגעתי בו.
ב"תהיי לי הסכין" בכיתי שעות. עד היום אני לא מבינה למה.
נשיקות חמדתי. מקווה שישנת טוב.
איריס
כיון שסבתי שם
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15629&blogID=295
היא ביתו.
אבנר! איזה ייחוס! אולי תספר לנו מה זה אומר להיות הנין של מרטין בובר? אני מניחה שצילו לא מש מהבית. ובעצם, בתים מוצלים מאז ומתמיד… אז אולי תספר לנו איך היה לגדול לאורו?
גרוסמן מעולם היה אהובי לעיתים נדמה כאילו כתב רק לי, כך חשבתי "ספר הדקדוק הפנימי" כאילו קרא את נפשי וב"תהיי לי הסכין" פשוט התמוגגתי
מיש ילדים זיגזג הוקסמתי כך גם ממישהו לרוץ איתו
אהבתי גם את "הזמן הצהוב" הכתוב ברגישות ושופך אור אחר על הסכסוך הארור
הוא אכן סופר מדהים
חנתי, כמה התרגשתי שכתבת את תחושותי שלי. ב"שתהיי לי הסכין" ממש הרגשתי שהמכתבים הממוענים למרים ממוענים אלי. ואולי זה לא מפליא, כי הרבה זמן לא התרגשתי כמו שאני מתרגשת בקוראי את ספרך.
לאיריס ולשאר הכותבים כאן:
מעולם לא נפגשתי עם היושב במרומים וגם הוא לא טרח לבקר אצלי.
כל הדיון הזה היה באמת בעל ערך לוּ הייתם מתפנים מכל הנוסחאות המוכנות מראש וההשתפכויות הבלתי-פוסקות על גרוסמן ומתיישבים לקרוא את כל הנוגע ל"ברית שלום".
גם תפישתו של שמעון ריקלין דומה לקליפ: מה שהיה אינו רלוונטי והספרות העברית נולדה הבוקר!
הייתי מציע לו לקרוא, למשל, את יל"ג כדי לדעת בצורה מוסמכת אם תוכחתו של יל"ג מסוגלת להעניק לנו פרספקטיבה נכונה לגבי בעיית חדר-המיון באשקלון.
ומי שחושב, למשל, שהסכסוך עם הפלסטינים שונה משהיה בימי י"ח ברנר מוזמן להביע את דעתו ולנמק.
שלא תעלה על דעתכם טעות כלשהי: גם אני קראתי עתון הבוקר ויש לי מושג לא רע מיהו ראש הממשלה בשנת 2010. נקודת ההתחלה של הוויכוח שונה בתכלית: אצל מרבית המתדיינים ההיסטוריה התחילה לאחר שהתעוררו משנתם הבוקר אך לגבי דידי ההיסטוריה מתחילה, פחות או יותר, בבריאת העולם וכיבוש טרויה.
את צביעותו ונכלוליותו של אדון עולם בימי גן-העדן אני מציע לבדוק בוועדת חקירה. הנחש היה היחיד שאמר את האמת בפרשת התפוח הגנוב.
תחילה האל בורא את האדם כדי שידמה לו ויהיה כצלמו וכדמותו ואחר כך הוא מציב אותו לעבוד את הגן ולשומרו כביכול היה עובד זר!
אחר-כך מהלך אדון הגן (כביכול, רואה הכל) ושואל בטמטום: "אייכה?" מה, הוא לא רואה? וכו' וכו'.
נוסף על אלה, אני מפנה אל אליה בשאלה: מה יש לך עם שוביניסט שאומר: "בצער תלדי בנים"? זה מה שאת מצפה ממנו?!
גיורא,הבעתי השקפה. זכותך לא לדבוק בה.
יש זכות בחירה. באמת שאיני רוצה להכנס לויכוח עליה. זוהי דעתי.
היא לא תשתנה.
כיום נשים יולדות עם אפידורל וגם עובדות.
נו אז גם בקללות יש התיישנות.
ויש צדדים שמרויחים.
אשמח לצאת מהויכוח.
חודש- טוב.
ובקשר לאייכה, יש לזה פירוש יפה ורלוונטי לימנו. אייכה אתה?
אתה האנושי?
אתה שיש בך משהו ממני?
זוהי שאלה רוחנית שרלונטית גם לימנו.
אייכה?
האדם החושב.
תודה.
חודש- טוב.
אביטל,
האמת היא שאת חוד החנית הפניתי הפעם כלפי אליה ולא התכוונתי אליך.
נדמה לי שיש הבדל גדול בין אלוהיך לאלוה שלה.
את יוצא מתוך הנחה שאת יראת שמיים בעוד שאצל רבים אלוהים הוא שכיית חמדה ותו לא.
באשר ל"אייכה" אני שומר על הסתיגותי.
אם האל אכן פנה לאדם חושב, אדם הראשון לא הצטיין במיוחד באינטלקט שלו. הוא גם שיקר לאל בעת חילופי הדברים ביניהם.
חודש- טוב.
גיורא לשם יקר, אם יש הבדל גדול בין האלוהים של אביטל לזה שלי, הרי שהוא נעוץ בעובדה שהיא קרובה אליו יותר, ודברים שהיא רואה משם, אני לצערי לא רואה מכאן. אני משוכנעת שאנו מאמינות באותו אל.
אלוהים שלי אינו שכיית חמדה. ותסביר לי איך הגענו מגרוסמן לאלוהים?
לאיריס,
יצאתי מתוך הנחה שאביטל יראת אלוהים ועובדת אותו בקלה כבחמורה.
מנקודת ראותי, סתם "אמונה" או "אהבת אלוהים" הם רגש קל למדי, בלא התחייבויות מיוחדות. לא, אינך מאמינה באלה של אביטל, משום שכנראה אינך עובדת אותו כמוה.
לא הגעתי אל האל אלא בעקבות העובדה שאביטל סברה שאני מגיב לדבריה, ולא היא.
עצוב עצוב
תגובה זו מיועדת לשמעון ריקלין,עורך ספרות בישראל.
שמעון,אילו היה טעם,הייתי מפנה אותך
ל"השמטה" המפורסמת (שלא שמעת עליה,כמובן) מתוך המאמר של י.ל.גורדון
ב"השחר" – שבה הוא כותב מפורשות שהוא
מסרב להצטרף לתנועת חובבי ציון,משום
שהוא יודע ומרגיש שרבנות חשוכה תשתלט
על המפעל הציוני ,לכשיקום,ותפורר אותו מן היסוד!
הדברים נכתבו בשנות השישים של המאה התשע עשרה,היינו,בסביבות 1860 !!
ורצוי שדברים אלה יקראו
על קברי הצדיקים בחוצות אשקלון,כי כבודם עדיין במקומם מונח,היכן שלא קם
ולא יקום חדר המיון ההוא,מזה עשר שנים
אני לא מפנה אותך,אדוני העורך,שכן ספק
אם תבין את העברית של תקופת ההשכלה –
והרשה לי להניח,שלא קראת כמעט דבר מכתבי
שלושת ה"גדולים" ש"כבודם במקומו מונח"!
והדברים קל וחומר.
אני לא אוהבת את ההתנשאות הנושבת מן התגובה הזאת. אני מאד מבקשת להגיב ברוח "ואהבת לרעך כמוך", גם אם יש לך ביקורת כלפי רעים למטע.
שמעון לא הגיב לגיורא ברוח ואהבת, אז מדוע שיגיבו אליו ברוח זו?!
אם זאת תחושתך, אז הפנייה היא גם לשמעון.
צר לי שנוצרה מעין אווירה דלוחה-עכורה, כנראה בשל תערובת המזגים האישיים שנבללו בוויכוח.
אני עצמי חשתי מה כואב לי ומה אפילו מעורר במידה מסויימת את מערכתי החיסונית.
בשבוע הזה של שייח ג'ארח מאבדת אם את בנה השני (מ"אש ידידותית"). התמונה היא נוראה — ממש כתמונה של "עמדה האם" בתפילה הנוצרית.
דוד גרסמן, שאיש אינו רוצה להפחית מצערו האישי או מכנות כוונותיו, מחטיא במידה רבה את רגשות השבוע כך שתשומת הלב נסובה, בסופו של דבר, לנדל"ן. כן, כמובן, גם לאנשים, אך העניין בולט, למרות הכל.
אני אף מתקשה להשלים ברגע זה את הדברים, ובוודאי עוד אקדיש להם מחשבה כבדה במשך זמן רב, אך הילד המת הזה, קורבן השווא, ירדוף אותי יותר מכל סכסוך שניתן להסדירו בדיבור, בעוד שהמוות לא ישוב עוד על עקבותיו.
גיורא יקר. אני פשוט לא מסכימה איתך, אבל גם לא מאמינה שאי ההסכמה ביננו תיפתר בדיאלוג הכתוב הזה, שבאמת ובתמים כואב לי באצבעותי. מה זאת אומרת "בשבוע הזה של שיח גארח"? האם הבעיה הקשה של שיח ג'ארח היא שבועית? ואולי חודשית? ואולי של ארבעים וארבע שנות כיבוש? ואולי של שישים ושתיים שנות ציונות?
ומישהו מאיתנו בכלל רשאי לאמוד את צערו של דוד גרוסמן? לקשר אותו לדעותיו? מישהו רשאי להשתמש בקורבן הבלתי נתפס של משפחת פרץ להצדקת איזהשהי תמה אידיאולוגית?
אני בטוחה שאני לא. ואת כולנו רודפים מתים רבים מידי. גם בזה אני בטוחה.
אכן, בדברים הבאים אסיים לפי שעה את הדיון הזה.
הפולחן השבועי הזה בשייח ג'ראח אכן נראה פוטוגני מאוד.
אולם הוא אינו חודר אל עובי הקורה של הבעיות הממשיות שאף את חולפת לידו בלא משים.
האם האשם ב-62 שנות ציונות? האם האשם ב-113 שנות ציונות, מימי הקונגרס הציוני הראשון?
ב-44 שנות כיבוש?
אולי נעצור לרגע ונשאל מי גרם למלחמה ב-1967?
האם לפניה היתה מדינה פלסטינית?
אולי הפתרון הנכון והראוי הוא הקמת מדינה דו-לאומית פלסטינית-האשמית?
האם המפגינים בבילעין ובשיח ג'ראח אינם גורמים לסלידתו של רוב העם הישראלי משום שהם נושאים לשווא את הכינוי "שמאל"?
אולי הגיע השעה ש"שמאל" יהיה שמאל באמת וגם יעניין את עצמו בשאלות חברתה?
ובכלל, הפגנות ומחוות "סקסיות" יותר מעשייה בשטח, מטיפוח רעיונות של ממש, מעשייה אמיתית למען הזולת.
כמובן שהדברים האלה אינם מוטחים כלפיך, אליה. אני פשוט רושם אותם כדי שיזכו לתפוצה רחבה יותר.
בתודה,
גיורא
גיורא יקר, הייתה לי הרגשה שהפוסט יינעל בטונים צורמים, אבל אשיב לך בפוסט משלי, ליום הזיכרון/העצמאות, יום אבלה וחגה של ארצי האהובה.