בננות - בלוגים / / אשה דובדבן – לאמיר אור
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

אשה דובדבן – לאמיר אור

 

 

 

  

  

  

אמיר יקר יקר. נפעמתי מהשיר האחרון שלך. http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15819&blogID=182#res204701
אני חושבת שהוא במופלאים. כשקראתי אותו, נזכרתי בסיפור הזה, ששכתבתי לא מזמן. אני חושבת שהוא מתכתב עם שלך. 
מאחלת לך הצלחה רבה עם צאת ספרך, (עבורי הוא כבר מאד מצליח) ואהבה.

אשה דובדבן

תקתוקי השעון מצטרפים לשריקת הרוח הכלואה בארגז התריסים שמעל לחלון, לנשיפות התנשמות הדואות מעל הבניין, לטפטוף הגחמני של הברז במקלחת שמייצר הפוגות מדומות או משנה את הקצב מפעם לפעם, ללא כל סיבה נראית לעין. היא עייפה מאד, אך אין בעובדה הזאת בכדי ללמד דבר על המשך הלילה. תחלופנה כמה שעות, ארבע – חמש לכל הפחות, עד שגופה ייעצם והחלומות ינוחו על משכבה. היא משחררת בלאות את פקעת שערה על הכר, ומניחה את הסיכות על השידה.

בעלה שוכב לצידה. מרגע שנכנסה אל מתחת לשמיכה, מיהר להתכפת אליה, והיא חשה באיברו הסמוק באחוריה. מאז ומתמיד היה ער לגופה או מתעורר לגופה, וגם כעת רומזות אצבעותיו בירכתי מותניה, ולאורך עמוד השדרה, מטפסות אל השכמות. 
המגע הזה לא נעים לה והתשוקה הסתלקה עם השינה. (אולי הרבה קודם?) היא הודפת עצמה אל קצה המיטה. אמנם אי אפשר לחזור כל הזמן על אותם תירוצים, אבל היא באמת עייפה.

נשימתה נעצרת, עפעפיה בדום רפוי. שיחשוב שהיא ישנה.   

הוא אינו מוותר. מגע אצבעותיו דוקרני, כאילו נטל עיפרון והחליט לכתוב על גבה. אותיות ומילים ועוד מילים. משפטים ארוכים… סיפור שלם. אין שום סיכוי שתצליח לקרוא אותו. ועוד הוא מוסיף ניקוד על פשע. סגול. חטף סגול. צירה, חולם ושורוק וקובוץ… "מה אתה עושה?" היא לוחשת ובוהה בחלון בלי יכולת לזוז, "זה ממש לא מגרה."


תריס הגלילה סוכך עד מחצית החלון, ודומה כי השמיים העננים והחושך נבחשים והופכים לעיסה כהה הזולגת דרכו אל החדר. ניגרת לאורך הקיר. ועל השידה השעונה אליו. ואל הרצפה. בולעת את ציורי הערבסקות על אריחי המסגרת, וכבר אין להם זכר. מעבר לקיר, מדירת השכנים, עולים קולות לא ברורים של מריבה או אהבה. או גם וגם. ניסיון לצותת להם לא עולה יפה. השעון והרוח ודורסי הלילה והברז מסמיכים את דעתה לגמרי.

כך או כך, בעלה ממשיך לחפור בגבה. היא מסתובבת אליו ומוצאת אותו מעמיד פני ישן. "די." היא מנסה לדבר אבל שומעת את עצמה מהמהמת, "זה כואב." 

הוא בשלו. שוב דקירות. עמוקות יותר וכואבות הרבה יותר. "לא הערב", וכאילו בלעה תפוח אדמה לוהט, עדיין מהמהמת, "אני ממש עייפה."

הוא אינו מגיב. הוא באמת ישן? היא מותחת את גופה, רוכנת אל צווארו. מבטה נח על הגרוגרת. כשהוא מזייף או משקר הגרוגרת שלו רוקדת כמו משוגעת. כעת קפואה.

לפתע שוב חשה נקירות מודלקות בבשר…. אלא שהפעם זה מבהיל! כאילו נחתו על גופה התנשמות המורעבות, והסתננו פנימה. לתוכה. היא מנתרת מהמיטה ועומדת רגע במקום… עודה עוצרת צרחת כאב, וכבר הן לועסות את המעיים, הרחם, הכבד… היא אוחזת בבטנה כמי שכורעת ללדת. הסעודה התוך גופית נפסקת לכמה רגעים, ומיד מתחדשת. עוד רגע הן תאכלנה את עמוד השדרה. את השכמות. את הכתפיים….  

היא צועקת לבעלה, אבל הברות קטועות, חסרות פשר, נחלצות מאפה. היא ממששת את הגב ככל שידה משגת. וחושכות אצבעותיה. שבות אליה זבות ודביקות וחמות. היא חולמת? שוב שולחת ידה… אין ספק. היא מסייטת! הגב שלה צומח! אניצים זיפניים פוקעים ממנו, צצים בזה אחר זה, קוצים דקיקים פורצים את העור והבשר, מתרבים במהירות מסחררת. מְרַבדים את גבה. מה זה? מה קורה לה? היא נבעטת אל הראי ממקום עומדה, מחליקה על המתג, מחאותיו הקלושות של בעלה נשמעות לא נשמעות, והיא מנסה לפשוט את בגדיה. מצודדת גופה אל הראי. התחתונים משתלשלים מטה בקלות. אבל הכותונת… הו הכותונת השחורה! עקשנית ומרירה. את הכתפיות היא מצליחה לבתק בכוח שכבר אין לה. ועדיין הבטנה נדבקת לגופה כקליפת פרי בוסר. כמה זמן נמשך המאבק הזה? אין לה מושג, אך בסופו מוטלים קרעי הבד על הרצפה כגוויות עורבים.

השריטות שחרצו את מרפקיה וכפות ידיה מאדימות את בבואתה. שדיה החשופים פצועים. אחת הפטמות נקרעה אבל היא לא מייחסת לזה חשיבות. גופה עומד להתפוצץ… מעבר לגבה מבליחים עוד ועוד ענפים בצמיחה ממארת. הכאבים תופרים את גופה ללא הרדמה כשהעץ על גבה גדל ומסתעף. ענפיו מסתבכים זה בזה, מושכים את שערותיה. היא מנסה להתיישב על המיטה. לשכב על הרצפה. להשען על הקיר… העץ הזה כבד! כל הניסיונות לנווט את גופה בחלל החדר עולים בתוהו. עירומה והלומת כאב, היא קורסת אל הראי. פניה מתבוננות בה מבועתות. היא בוכה ונאנקת ושוב מצודדת גופה אליו. איך נראה הדבר הזה מאחור?

עץ דובדבן! אי אפשר לטעות. ניצני העלים, זעירים וירקרקים, מלבלבים מן הבדים בהילוך מהיר. נקודות ורדרדות נפקחות בזו אחר זו בפריחה מזהירה. אצבעותיה רועדות כשהן נשלחות לבחון את הפרחים שאך יצאו. כמה עלים מדגדגים את כפות ידיה, לחים וקרים ועדינים… כאילו אין להם דבר וחצי דבר עם העץ הפראי המתגבנן מאחור. היא חוזרת ומגששת בענפים, ומושכת. כף ידה מתמלאת בעלים קרועים. וקוטפת… דובדבנים עגלגלים ובשרניים מדממים בין אצבעותיה. ריחם העז מתנפל על נחיריה ומעורר בה תיאבון גדול. היא מלקקת אותם ואז יונקת אל פיה אחד שלם. ממוססת אותו בחיכה. לפני שהיא מבינה מה קורה, היא דוחסת אל פיה את כל היתר. חמישה או שישה. עם החרצנים. הפסיגים. העלים…. עונג אדמדם מתנחשל על לשונה. הדובדבנים שקטפה מגבה היו הטעימים שאכלה בחייה.   

 
 
גיר ומגזרות נייר על נייר. 

  

 

 

 

 

 

 

 

 

24 תגובות

  1. מתוקה מדבדבן שאת, מה דעתך על הצעת עריכה לסיפור? משהו כמו זה:
    ופתאום,
    המעיים, הרחם, הכבד, מתגוששים בתוך הבטן. היא מחזיקה אותה כמי שעומדת ללדת. הכאבים שוכחים לכמה רגעים, ומתנפלים עליה שוב. עוד רגע יתבקע עמוד השדרה מעוצמת החבטות. אגן ירכיה נרעד מההדף.
    היא רוצה לצרוח, אבל הברות קטועות, חסרות פשר, נחלצות מאפה. היא ממששת את הגב ככל שידה משגת. וחושכות אצבעותיה. שבות אליה זבות ודביקות וחמות.
    היא חולמת? שוב שולחת ידה,אין ספק. היא מסייטת! הגב שלה צומח! אניצים זיפניים פוקעים ממנו, צצים בזה אחר זה, קוצים דקיקים פורצים את העור והבשר, מתרבים במהירות מסחררת. מְרַבדים את גבה. מה זה? מה קורה לה? היא נבעטת אל הראי ממקום עומדה, מחליקה על המתג, מנסה לפשוט את בגדיה.
    מצודדת גופה אל הראי, התחתונים משתלשלים מטה בקלות, אבל הכותונת, הו הכותונת השחורה! עקשנית ומרירה. את הכתפיות היא מצליחה לבתק בכוח שכבר אין לה. ועדיין הבטנה נדבקת לפלג גופה העליון כקליפת פרי בוסר, אי אפשר להסיר אותה.
    כמה זמן נמשך המאבק הזה? אין לה מושג, אך בסופו מוטלים קרעי הבד על הרצפה כגוויות עורבים.
    השריטות שחרצו את מרפקיה וכפות ידיה מאדימות את בבואתה. שדיה החשופים פצועים. אחת הפטמות נקרעה אבל היא לא מייחסת לזה חשיבות. גופה מתפוצץ מכאב. מעבר לגבה מבליחים עוד ועוד ענפים בצמיחה ממארת.
    הכאבים תופרים את גופה ללא הרדמה. העץ על גבה גדל ומסתעף. ענפיו מסתבכים זה בזה, מושכים את שערותיה. היא מנסה להתיישב על המיטה. להישען על הקיר. לשכב על הרצפה. כל הניסיונות לנווט את גופה בחלל החדר עולים בתוהו. עירומה והלומת כאב, היא שבה אל הראי. פניה מתבוננות בה מבועתות. היא בוכה ונאנקת ושוב מצודדת גופה אליו. איך נראה הדבר הזה מאחור?
    עץ דובדבן! אי אפשר לטעות. ניצני העלים, זעירים וירקרקים, מלבלבים מגופה בהילוך מהיר. נקודות ורדרדות נפקחות בזו אחר זו בפריחה מזהירה. אצבעותיה רועדות כשהן נשלחות לבחון את הפרחים שאך יצאו. כמה עלים מדגדגים את כפות ידיה, לחים וקרים ועדינים, כאילו אין להם דבר וחצי דבר עם העץ הפראי שהתגבנן עליה. היא חוזרת ומגששת בענפים, ומושכת. כף ידה מתמלאת בעלים קרועים. ושוב מושכת. הפעם דובדבנים עגלגלים ובשרניים מדממים בין אצבעותיה. היא מקרבת אותם לאפה. ריחם עז, מתנפל על הנחירים ומעורר בה תיאבון גדול. היא מלקקת אותם ואז יונקת אל פיה אחד שלם. ממוססת אותו בחיכה. לפני שהיא מבינה מה קורה, היא דוחסת את פיה את כל היתר. חמישה או שישה. עם החרצנים. הפסיגים. העלים.עונג אדמדם מתנחשל על לשונה. הדובדבנים שקטפה מהגב שלה הם הכי טעימים שאכלה בחייה.

    מקסים מקסים מקסים ויכולה לראות איך השיר שקראת הצית בך את זכרון הדבדבן.
    מליון נשיקות,
    סיגל.

    • איריס אליה

      יפתי, תכוונני אותי איפה השינויים המוצעים? אני לא זוכרת את הסיפור בעל פה. אוהבתותך.

      • לא שיניתי כלום יקרה, רק הוצאתי את כל ההתייחסויות לבעל.

        • ואסביר רגע, בעל ואישה, מיטה ושיעמום, נכון שיש תאור נחמד על החריטה והציורים שעל הגב ואחר כך פורץ מהאישה עץ אבל גם אפשר להשמיט כי רק מהרגע שהעץ מתחיל לפרוץ היצירה תופסת ומרתקת. את הבעל שלה כבר בהתחלה העמדת במקום שהוא לא מעניין לקורא וגם בעת הפריצה איננו מתעורר או משתתף בצמיחה הזאת, אז בשביל מה הוא מופיע בסיפור בעצם?

          • איריס אליה

            סיגלי, אז את מדברת על הפיסקה הזאת שהיית משמיטה:"היא קורסת אל המיטה ומטלטלת את בעלה, "קום! קום", היא צורחת, ועדיין משחררת רק נהמות.

            בעלה לא מראה שום סימני יקיצה. ישן כמו מלאך מן הגיהינום."?

            • את זה באמת השמטתי אבל מה שציטטתי זה בעצם מה שהייתי משאירה בסיפור. ורק את זה. כלומר, השמטתי לך את כל ההתחלה:)
              התכוונתי שתתחילי מ- ופתאום או אפילו בלי ופתאום אבל גם בלי כל מה שקודם לפתאום.

              • איריס אליה

                הבנתי. השמטתי את בעלה מהחלק האחרון, תסתכלי מה את חושבת. אני חושבת שהשמטת כל החלק הראשון הייתה נכונה אם היינו מנסות לעבד את זה לשיר. כרגע, להתחיל משום מקום לא נראה לי. אבל אני אבדוק את זה. אנחנו כבר יוצאים, אז אחזור לזה בלילה שלי… נשיקות מתוקתי. ראית מה כתבתי לך בפוסט הקודם?

                • אז מה את אומרת בעצם? (כאן נתחיל דיון על פרוזה כי אני לא יודעת להציע התחלות אחרות במקום אלו שאני מציעה להשמיט) האם כדי לכתוב קטע מדהים כזה על דובדבן, צריך לכתוב הרבה מילים מסביב כדי שיהיה סיפור ולא יהפוך לשיר? נניח שזה חלק מפרק מספר. אז אני אבין אם המרכז הוא הסיפור על הזוגיות, אבל גם אז הייתי מציעה לעבור לגוף ראשון ולשיים את הבעל כי האישה ובעלה, האישה ובעלה, זה נשמע מאוד רחוק ומטרת כתיבה לדעתי היא לקרב אליה גם את הקוראים. ואז אם באמת הסיפור הוא על זוגיות אז זה יהיה חלק משלם שעוד לא ראיתי . אבל, כשהכותרת היא אישה דבדבן אז הסיפור לדעתי יכול להיות רק על אישה ולהגיע לסיפור הדבדבן ממקום אחר. נניח שהטריגר לזה הוא ציורים שהאיש מצייר לאישה על הגב או מילים, זה רעיון נהדר אבל צריך להיות סוחף יותר ופחות מתעסק בנושא הזוגיות כי זה מיד יוצר שני נושאים שונים. כלומר כשאת כותבת שהוא מצייר לה על הגב אל תקחי את זה למקום שמספר מה היא חושבת ומה היא אומרת ומה המצב ביניהם ואם יש או אין מתח במיטה כי אין קשר בין זה לבין מה שעומד לקרות. אולי חסר גם משפט בונה מתח שיכניס את הקורא לאווירה וירמוז לו שמשהו מדהים עומד לקרות.

                  אני יכולה להציע לך משהו קיטשי כמו, כששכבה לצידו כמעט ללא רוח חיים מעוד יום נפלא ומתיש הרגישה שהלילה אין לה יכולת אפילו לפתוח את התיקיה במוחה שנקראת היום שהיה ואין לו סכוי לגנוב אותה ללילה בלי תיקים, היא ידעה, כמו שאנשים שעומדים לקרות להם דברים מופלאים, חושבים שהם יודעים, שהלילה הזה היא תישן כמו מתה, ותקום כמו חיה, מוכנה לטרוף עוד יום בחיים האלה הנפלאים שלה.
                  והוא כרגיל, לו תמיד יש את הצד שלו בחיים שלה, כמו במיטה.
                  ואז יקירתי מה שהוא עושה לה ומשם מה שקורה לה אבל המרכז נשאר אישה ולא נוגע בזוגיות אם איננה הנושא. ואחרי שהיא אוכלת את הפרות של עצמה צריך גם איזה סיום כי בדרך שהצעתי לך, בלי הסיפור על הגבר, הסיום מתאים אבל כשיש זוגיות, או גבר במיטה, צריך איכשהו לסגור את הסיפור ואז בעצם חסר סוף.
                  וכשתתעייפי ממני תודיעי כי אולי אני סתם מקשקשת כי כמו שאמרתי, את מקבלת כאן דעה של מישהי שאולי בפעם הראשונה בחייה מציעה הצעה על כתיבה של פרוזה. מקווה שיגיבו גם אחרים ממני, מבינים ממני ואלמד.
                  עד שהגבתי, בטח כבר יצאת, אז אשמח לקוא את תגובתך, בלילה שלך.
                  נשיקות.

                  • איריס אליה

                    סיגלי יקירתי. כל החלק הראשון, והכמו נינוח, נבנה כדי להגיע לתפרצות. ז"א, הדקירות העלומות היו הדקירות של הענפים המבקשים לצאת. אני מקבלת שלכאורה אין סגירה ביחסים עם הבעל, המשפט שהשמטתי בבוקר שלי היה אמור להוות סוג של סגירה, אבל דווקא עם השמטתו אני שלמה.
                    באמת מעניין אם עוד אנשים יחשבו כמוך. אולי אחכה לעוד תגובות, ואז אחליט, אם כי הנטייה שלי היא לא לוותר על כל הפתיחה.
                    הפתיחה האחרת, המוצעת שלך רחוקה מאד ממה שרציתי להביא. זאת לגמרי לא התמונה שהייתה לי בראש. לי היתה תמונה של לילה זוגי שגרתי, ריאליסטי, שמסתיים באופן פנטסטי.
                    יכול להיות שכמו הרבה סיפורים אחרים שכתבתי ואני כותבת, טוב יהיה לתת גם לזה, לנשום לכמה זמן, לשמוע ולהאזין לתגובות, ולחזור אליו שוב יותר מאוחר.
                    ואת יודעת, זה מוביל אותי למחשבות על שיתוף בכתיבת פרוזה. זאת ממש דילמה. כי בספר שלי, למשל, חבר שקרא את הגירסה הראשונה, העיר לי הערה מאד מאד דראמטית, שהחזירה גיבורה שהמתתי לחיים. ז"א השינוי היה מאד מאד דראמטי, ולא כפי שדמיינתי, ובכל זאת קיבלתי את ההערה שלו, ההערה הזאת, אני חושבת, ממש הצילה את הספר, ובכל זאת, אני תוהה לגבי כמה באמת אפשר לקבל הערות על סיפור שנכתב. ואת יודעת שאני הכי שמחה בעולם שאת, או כל אחד אחר שאני כל כך מעריכה את דעתו, בכלל טורח ומתעמק בטקסט ברמה כזאת. ובכל זאת זה הירהור שילווה אותי הלילה.

                    טוב, עוד אחשוב על זה ובכלל. נשתמע ונשיקות חמות ושבוע הכי הכי טוב.

                    • מתוקה, אני עומדת על שולחן וצועקת: הלו, הלו, הלו, אני האחרונה שמבינה אם יש משהו במה שאני אומרת.
                      את מבינה? אני רק אומרת. לא יותר מזה, זה בשביל שתבדקי אם זה נראה לך, וגם בשביל שאני אבדוק ואתכוונן לפי איך האמירה שלי נשמעת.
                      מה שכתבתי לא יכול להחליף את מה שכתבת פשוט כי אני לא יודעת לכתוב סיפורים,זאת הייתה דגמא למה שהתכוונתי לומר, כלומר, לאיך אפשר להשאיר את האישה ומה שקורה לה במרכז בלי להעביר את הקורא לזוגיות.
                      להרוג ולהחזיר גיבורים לחיים? וואוו זה באמת צעד נועז, לא נראה לי שבסיפור יש לי מקום יותר מלומר- נהניתי לקרוא או נרדמתי:)

                    • איריס אליה

                      ואני עומדת על הכסא (רק שאני לא אפול) וצועקת הלו הלו הלו! לא להיבהל ממני. כולה מטר שישים. חמישים ושישה קילו… לא גוליית. בטח שלא צ'כוב. אני רוצה שתבואי אלי ותקראי ותעירי. לא מוותרת על זה בשום אופן! וזה היה הירהור. וכן, אם הרגתי גיבורה והחזרתי אותה לחיים אני בהחלט יכולה לשנות פתיחה של סיפור קצר. צריך רק לנסות לשכנע אותי… ולא יודעת, לא השתכנעתי. זה יקרה לנו אני מניחה, אינשאללה, עוד כמה וכמה פעמים אם לא תיבהלי מכל הירהור שעולה במוחי.(יש לי עוד אלפים, ואני לא מצליחה לשלוף אפילו עוד אחד כרגע)
                      ועשיתי עוד הגההות על הסיפור בלילה שלי. אולי עכשיו יקרא לך יותר טוב. אבל לא חייבים.
                      נשיקות חמדתי, ושבוע הכי טוב שיכול להיות.

  2. ס"פ על המים

    טוב, זה פשוט מתבקש:

    מִן הֶהָרים אָבִיא לָך פְרָחים עַליזִים, פַעֳמוֹנִיוֹת,
    אִלְסָרים כֵּהים וְסַלֵי בַּר מְלֵאֵי נְשיקוֹת מִן הַגַּן /
    אֲני רוֹצֶה לַעֲשוֹת אִתָּך
    מַה שֶּהָאָבִיב עוֹשֶּה עִם עֲצֵי הַדֻּבְדְּבָן

  3. איריס יקירתי, איזו מחוה! דריאדה מופלאה עלתה פה מן המיטה, נימפת דובדבן בציור ובמלים. טעים, מאוד טעים 🙂

    • איריס אליה

      אמיר יקר במאד מאד. הכי שמחה שהיה לך טעים. ואתה יודע מה, אחרי השיר שלך הרגשתי שממש קר לי, ולא בגלל שהמעלות פה במגמת ירידה מדאיגה. לא יודעת, הרגשתי שאני מטיילת בתוך יער. שיר פשוט מדהים בעיני. אולי גם לאורך שלו יש משמעות. הוא היה עבורי יותר סיפור קצר, ובאופן אינטואיטיבי אני הרבה יותר מתחברת לפרוזה מאשר לשירה, וזה היה סיפור שיר, ככה בשבילי.
      נשיקות ואיחולי הצלחה רבים, אני ממעריצותיך החדשות.

  4. תַּלְמה פרויד

    איז יופי איריס'קה ומתכתב כל כך יפה עם השיר של אמיר.

    עשית לי חשק לדובדבנים.

    (במקומותינו גם מוקרן הסרט 'פריחת הדובדבן'. סרט מדהים!!)

    • איריס אליה

      תלמתי חמדתי. ויש דובדבנים בארץ? פה יש פירות יער נפלאים, וכבר הזמנתי אותך אלי, לעשות שופינג, (למרות שאני שנאת) ודובדבנים אני אוהבת מאד. נוכל לקשקש לנו ולאכול דובדבנים?!?
      איזה כיף. רק מהפנטזיה אני נעשית מחוייכת. נוכל גם לסגור באותה הזדמנות על מספר הגמלים.מוש אומר שלא פחות משבעה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן