שחרחורת סופרת ומשוררת
בזמן האחרון, כל מיני דיאלוגים שנוצרים כאן במטע, מזכירים לי קטעים מהרומן שכתבתי. בפוסט האחרון של נועם ר., השתעשענו נועם לי ואנוכי בעובדה שהקול שלנו נשמע צעיר, ולא פעם בטוחים שאנחנו הילדים של המשפחה.
אז הנה "פירקון" מהרומן שלי "מכְּתוּבְּ" (שם זמני) שמסתובב עכשיו בהוצאות ומתאר את אותו דבר:
אריק נכנס לחדר הרחצה הצמוד כדי להתגלח, והנקישות הקצובות של סכין הגילוח על הכיור נכנסות אלי לחדר, כמו גם רחש קילוח המים הדק שלאחריהן. אפילו המבט הרכון אל הראי נכנס לחדר ואני מדמה את אצבעותיו מחליקות בהרגל של בוקר על הווריד היורד ממצחו, כמו רב חובל מסמן נתיבי הפלגה.
כשהוא פונה להעיר את הילדים, הוא מאמץ לקולו גוון עליז. "בוקר טוב, ילדים – דים" הוא חולף במסדרון. כשנכנס לחדר המרוחק של רותי, הוא מצמצם את קולו, שכמו בוקע ממכשיר קשר ישן, "השעה שש וארבעים קטנות." הוא גוחן אל מיטתה, "האם קיבלת? רות עבור. רות. רות. האם קיבלת?"
"די, נו, אבא." הוא נענה באנחה של רותי ואני שומעת את עצמי נאנחת.
"כאן קודקוד אלף מוודא קימה, רות רות, האם קיבלת? עבור."
רותי צוחקת, "כן. כן. קיבלתי. נו…צא לי מהחדר כבר."
אריק ממשיך בקול מכשיר הקשר, "רות. קיבלה. רות. רות. סוף."
אני מהרהרת בנפלאות התורשה. כל כך ברור אילו תכונות קיבלה רותי ממני. כמוני, היא מתקשה להירדם, נשארת ערה עד השעות הקטנות של הלילה ומאד מתקשה להתעורר בבוקר. המורים מרבים להתלונן על מצב הערנות שלה. "חולמנית," "שוגה בדמיונות." "נראית עייפה באופן תמידי." "מתקשה להתרכז ולהתמיד בדבר אחד." "מרחפת." בדיוק כמו התלונות שקיבלו הורי בילדותי.
גם בנגינת קולה הנערי אני שומעת את עצמי. לא פעם, כשאנחנו עונות לטלפון, מתבלבלים ביננו. חושבים שאני רותי. או שרותי היא אני. רותי מתפקעת מצחוק. בעיקר כשהיא מדברת עם רוזי או קובי, שאף פעם לא מצליחים לזהות מי היא מי. לפני כמה ימים סיפרה רוזי לרותי את כל ההתרחשות ההזויה שהייתה לה באיזה בליינד דייט. הכל כולל הכל. רק אחרי עשר דקות קלטה שזאת רותי מעבר לקו. "אל תשאלי." סיפרה לי רוזי אחר כך חנוקה מבושה, אפשר היה לדמיין את האפרכסת מאדימה, "הבת שלך קיבלה ממני שיעור חינוך מיני בחינם."
"יש מישהו במקלחת?" רותי שואלת כעת את אביה ומוסיפה, "רגע, אבא, איזה יום היום?" ותמונת חדר ילדותי מצטיירת בעיני רוחי, אלא שזו רותי המתעוררת בו. הנה, היא מתיישבת וכורכת תלתליה לקוקו גבוה. גופה הגבעולי מתנועע על המיטה החורקת בתנועות ריקוד יגעות. – היא כל הזמן מחוללת, מהשניה שהיא מתעוררת עד שהיא עוצמת עיניים – וכעת מותחת זרועותיה הדקיקות לצדדים, דוחפת אותן ממנה אל הקיר שעליו מודבק בצלוטייפ לח הפוסטר של להקת בנזין. מפמפמת ברגליה באוויר וברצפה, אלה מרצפות השומשום ההן. בהונותיה נדרכות כמו רקדנית באלט, והיא מנתרת לעמידה.
"יום שישי." אריק עונה.
"יש!". רותי צוהלת. גם היא הכי אוהבת את ימי שישי.
תקציר הספר:
בסוף חודש פברואר 2007, בבוקר יום הולדתה השלושים ושמונה, עירית מתעוררת במיטה הזוגית, ופוגשת בגב של בעלה, אריק. כבר ארבע שנים שהוא מפנה לה אותו, מאז גילה שניהלה רומן עם אחסאן, הגנן הערבי שעבד אצלם.
הקור והריחוק, המטאפורים והפיזיים, מניעים אותה לברור ולשלות מזיכרונה את כל האירועים וההתרחשויות והצלקות שהיא נושאת עמה מילדות: הלעג והבוז שספגה בשל צבע עורה השחור. המבוכה והבושה שליוו אותה כשנאלצה להשתמש בשפה הערבית בה נהגו לשוחח הוריה, בבית ומחוצה לו. המנהגים והאמונות של המשפחה המזרחית שלה, המצומצמת והמורחבת. המוות הפתאומי של אביה בתוכו מקופלים ההלם הצער, אך גם רגשי האשם בעקבותיו, החברות האמיצה עם רוזי וקובי, שניהם ילדים למשפחות מרוקאיות, דרך הזעם ותחושות הקיפוח שהיו נחלת שלושתם בישראל של בגין, מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים. מאוחר יותר, באוניברסיטה בירושליים, עירית פוגשת את אריק, בן למשפחה אשכנזית מבוססת. הנישואין, כך נראה, דווקא מעצימים את התחושות שהיו מנת חלקה בילדות, ומולידים רגשי נחיתות או רצון לנקום באריק על ארוע טראומטי בראשית הזוגיות, או את המשיכה האדיפלית משהו, לאחסאן. כך או כך, במשך שנת 2000 מתפתח הרומן עם אחסאן, גם הוא נשוי. רומן שנחתם בפרוץ האינתיפאדה השנייה, באוקטובר אותה שנה.
לאריק ועירית שני ילדים. לאריק לאחסאן ולעירית, ילד אחד משותף. לא ברור מי האב, אך הילד, הסובל מאוטיזם, הוא אולי, סוג של אלגוריה מכאיבה ליחסי יהודים וערבים או מוטב, יחסי יהודים ומוסלמים בישראל של תחילת המאה העשרים ואחת.
נורא כיף לקבל הקדשה, תודה!
הרומן נראה מסקרן ומושך לקרוא עוד. בהצלחה איתו.
ולשם ההגינות עליי לציין שבשנים הממש-אחרונות זה כבר פחות קורה לי, כנראה הקול שלי התבגר סוף סוף…
תודה רבה לי יקרה! מהפה שלך לאלוהי ההוצאות לאור. נראה לי שמעתה אעלה ממנו קטעים קצרים, אם כי לא בטוחה שאפשר להבין ממש…ואצלי התופעה עדיין שרירה וקיימת. אולי עוד ניפגש על המרפסת שלי… אם תצטרפי.
חג שמח ואביבי לך ולאהובייך.
הלוואי אמן (לגבי המרפסת)
הי לי יקרה. באמת אמן ואמן.שכחתי להוסיף שכשניפגש על המרפסת, (אם ירצה אלוהים מהפוסט הקודם) נוכל להחליט אם הקול הילדותי הוא רק פיקציה טלפונית…
חג שמח לך ולאהובייך, לי.
איריס, מרתק, מחכה להמשך!! ובקשר לקול הצעיר זו מתנה, כל עוד היא קיימת יש לנצל אותה.
חני יקירה, בדיוק כתבתי ללי, על המרפסת נוכל לבדוק אם הקול הצעיר אינו רק פיקציה טלפונית. ותודה רבה על התגובה, היא כל כך שמחה אותי. אביא עוד, והכי מקווה שעדיין תאהבי.
ואת יודעת מה, התמונה של הבת שלך, מחוללת ברחובות אמסטרדם פשוט לא יוצאת לי מהראש. מקווה שהצליחה לחגוג את החג שם…
נשיקות.
המון בהצלחה עם הוצאות הספרים הקשות בד"כ.
הפרקון מאד מצא-חן בעיני. על סמך מה שדגמתי עושה רושם שמדובר ברומן שעושה טוב על הנשמה, עם הומור וכל מה שצריך. הדימוי של האפרכסת המסמיקה מאד מצא חן בעיני.
תודה רבה, גליה יקרה! כן, מי שקרא את הספר אמר לי שיש בספר הומור, ואישית אני הכי אוהבת סופרים שמצליחים לשזור קטעי הומור בטקסטים רציניים. אז אני נורא שמחה ששמת לב לזה גם בתוך השורות הקצרות האלה. ואכן הוצאות הספרים קשות, וקשות מאד, אבל אני מאד מאמינה במה שכתבתי. אז גם אם ישוב מהסיבוב הזה יתום, אני בטוחה שאמצא לו בית חם. שנינו לא אוהבים קור.
תודה גדולה על תגובתך המעודדת, וחג שמח ליקירייך.
רומן מאוד ישראלי כתוב יפה בהצלחה איריס
חנתי יקירתי, אני גם חושבת שזה רומן מאד ישראלי, למרות שיש בו גם כמה עניינים חובקי עולם… (כמו בכל ספר, אני מניחה) תודה רבה יקירתי, ואני לא מפסיקה להתפעם ולהתרגש מ"לאורה" שלך.
האמיני בעצמך ולא באלוהי ההוצאה.
יש בך את זה!
לאה יקרה, אין לך מושג איזה הערה מחזקת! בחיי. קיבלתי אותה בהתרגשות גדולה. ובדיוק התקשר אלי השבוע איזה מו"ל חשוב, שפתח את השיחה במשפט הזה, (השני)בדיוק… ולמרות שחתם את השיחה בתשובה שלילית, אני חושבת שזאת ההערה ששואף לקבל כל יוצר בראשית דרכו. תודה גדולה וחג שמח לך ולאהובייך.
מצויין טעון ולירי 🙂
אבנר יקירי, אכן על עובדת היותו "טעון", גם ברוח "שיר האקדח" שלך, אי אפשר להתווכח. ואת שאר המחמאות אני מאושרת לקבל. תודה גדולה וחג נפלא!
איריס, הפרק מהסיפור מקסים, כתוב אוורירי ומושך. יש בו מן צלילות. התקציר של הסיפור נשמע מרתק!!!
שמח שמה שהתחיל בתגובה שלך אפשר לי לקרוא את הפרק.
ולגבי השיחה של רותי ורוזי, קרה לי דבר דומה במציאות (אני עפיפון עם קבלות)!
נועם יקירי, ספר ספר!!!!!!! הרי מהקטעים האלה בוראים רומן ריאליסטי… לא? וכל כך שמחתי לקרוא שמצאת את הקטע אוורירי ומושך. אוורירי היא מילה מקסימה ומחמיאה לטקסט שאינו "כבד", ויחד עם זאת אינו "קליל", כי באוויר יש הרבה רוח…. תודה גדולה גדולה!
איריסקה, יישר כוח על הספר המתהווה (סיימת אותו?). אני כבר מדמיינת אותו עם הכריכה.
קולח, ישראלי מאוד, תיאורים אמינים – על פי מה שהבאת כאן.
ונקישות סכין הגילוח על הכיור: היו מגיעות אליי מדי בוקר מן השכנים שמתחתיי ועושות לי השכמה מוקדמת מדי :). זה היה עולה כנראה בצינורות ומגיע אליי כמו ממערכת הגברה. סיוט! עד שהעזתי וביקשתי. והבחור התחשב והפסיק למזלי. לזכותו ייאמר!
תלמתי חמדתי. הכי מקווה שהחג עבר בטוב. (לי יש כאב בטן, בחיי.) וכן, הספר כרוך (ז"א נטל כריך) ויצא לדרך. מטייל בהוצאות. לפעמים הנוף פיצוץ, ככה מספר, לפעמים לא משהו.
נשיקות ותודה גדולה על המחמאות, וחוה"מ שמח. וחייבת חייבת חייבת לפגוש אותך. את פשוט מצחיקה אותי כל כך, אין לך מושג. את גם מצליחה להצחיק ככה את הקרובים לך? זאת אומרת, את ידועה בחבר'ה כמצחיקנית, אני פשוט חייבת לדעת. ומה עם עידית הראל? יש כבר תסריט? לא לשכוח אותי, אה? שלא יהיה רחוק מהעין רחוק מהסט… כן…?!?
הי איריס.
הפרק נקרא משכנע וקולח,
התקציר מעניין.
דווקא הנושאים שבו הם נושאים "מבוקשים"
כאלה בספרות, לכן יש אולי סיכוי טוב בהוצאות: יחסי יהודים-ערבים, אוטיזם וכולי.
תמיד נושאים פופולריים.
תשלחי ותשלחי בלי להפסיק עם העשייה.
רוניתה, תודה לך יקירתי. מבטיחה להמשיך לשלוח ולשלוח עד שהספר ימצא בית, והעשייה לא פוסקת לרגע……אני כותבת עכשיו את הרומן השני.
נשיקות חמדתי והכי בהצלחה עם הספר, שהוא נהדר!
לכתוב רומן זה אתגר רציני מאוד – ריצה למרחקים ארוכים – כל הכבוד! מדברים אליי מאוד הנושאים שאת עוסקת בהם, ובעיקר הקיפוח על רקע עדתי. מדיניות כור ההיתוך גרמה לאנשים רבים להתבייש במקומות שמהם באו בשפות שבהן דיברו ובאופן כללי בעבר שלהם, וחשוב לספר את זה. הרבה הצלחה:)
חני יקרה יקרה, נגעת בלב ליבת הספר, וכל כך שמחה שאת מוצאת את הנושאים האלו חשובים, הלוואי ויהיה מי שיחשוב כמוך. תודה גדולה גדולה על העידוד, והנה, הולכים ונרקמים החוטים ביננו, שהרי הנושאים האלה מדברים גם אלייך מאד.
חג שמח לך ולאהובייך.
עושה חשק לעוד….
תודה יעלתי חמדתי! אין לי שיהיה עוד מזה. נשיקות וחג שמח!
אוי יעלה, יצא לי "אין לי מזה" במקום "אין לי ספק שיהיה עוד מזה…" מה זה אומר פליטת הפה הזאת?
הפרק שהצגת מאוד-מאוד יפה, ובכלל הרעיון של הסיפור עצמו די מקורי.
אני מצפה בכליון עיניים לקרוא את הספר בשלמותו. מתח כדי לדעת את ההשך עושה לי רע בבטן.
כל הכבוד. איזה אושר לשמוע כאילו בשורות נהדרות. המון-המון הצלחה.
יעלי יקרה, ראשית חג שמח! מקווה שאת בטוב והחג עובר בשמחה וללא כאבים. תודה גדולה על הקריאה והתגובה והמחמאות ובעיקר על העידוד. אני מקווה שיהיו לי עוד בשורות נהדרות בהמשך.
ושוב, חג שמח, אחותך לגולה.
איריס יקרה, נשמע מבטיח, מעניין ומסקרן. אפשר להתחיל ללחוש: דיבוק צא:)
זה מה שנקרא קולי בשורוק וקולך בחולם
וכהוא יהיה מכתוב הוא יהיה גם מקרוא – בהצלחה רבה
הי משה! איזה אחלה ברכה, שיהיה "מקרוא", אני לוקחת אותה, מאמצת אותה לגמרי…
ומה על התפקיד בסרט שלך? אפשר להתפלל שיהיה גם "משחוק?"
חג שמח, יקירי!
איריס יקרה
נקרא מרתק , אוהבת את כתיבתך העשירה בפרטים
"מרצפות השומשום "? אני שלך !!
התקציר נראה מרתק ביותר
כמובן שהגנן שלח אותי לגברת אחרת , בריטית , יהיה קשר ?
בהצלחה גדולה ותמשיכי להביא
ריקי מתוקה, תודה גדולה. כל כך שמחה לשמוע. זאת אומרת לקרוא. וגם אני בעד מרצפות שומשום…
כתבתי בדיוק לתלמה.כל כך הצחקתן אותי עם עידית הראל, פשוע יצאתי עם המפתחות וכל הדרך נהגתי והתפקעתי מצחוק מהליהוק המבריק לסרט… מזל שלא עשיתי תאונה. אפשר היה לעצור אותי על נהיגה בצחקוק.
ולאיזה גברת בריטית התכוונת? ספרי לי בבקשה. שאוכל לחפש את הספר בספרייה או בחנות.
שוב תודה גדולה וחג נפלא לך ולאהובייך.
"מאהבה של ליידי צ'טארלי"
תודה רבה! היה גם סרט, לא? לא ראיתי ולא קראתי. מוסיפה את זה בשמחה לרשימה.