שחרחורת סופרת ומשוררת
אז הנה הוא.
זיכרון עתיד: טבעון, חמישה עשר באוגוסט, 2010
היה קיץ, ולא הייתה מלחמה. יכולנו לצאת אל המרפסת הצופה אל הכרמל האיתן. זוכר? עמדנו אל המעקה שחלודה אכלה את עורו התכלכל. הגפן, שבמהלך השנה צמחה פלאים, הצלה עלינו. אשכולות אחרונים שנחלצו ממקורי הדרורים באורח פלא, השתלשלו מן הפרגולה. השקפנו על העמק שלמרגלות הבית, על שרידיה של המסילה הישנה, על האיקליפטוסים הזקנים בגן השעשועים הגובל בשדות.
שמש, ישראלית – ישראלית, החלה לטבוע בתוך הגבעות הכחולות. "המרפסת היא המקום שאני הכי אוהבת בבית." אמרתי, "והכי הכי אני אוהבת את הפינה הזאת." הוריתי ברגלי על אריח שיש שבור, מציץ מבין ערימה יבשה של עלי גפן.
אתה הנחת את תיק הצד השחור שלך על אחד מכיסאות הגן והנהנת, "בצדק. יפה כאן."
על הכביש המחבר את יוקנעם אל מפעלי המפרץ דהרו רכבים שהותירו אחריהם זמזום טורדני. "לא מפריע לכם?" שאלת.
"מה, הרעש?" צחקתי. "אתה יודע איפה גרנו בבוסטון? ממש על תחנת רכבת!" ואין לי מושג למה בדיוק נזכרתי בזה, אבל סיפרתי לך את הסיפור על שני הרפאלים, שני המלאכים ששומרים על הבית מאז שנבנה.
משהו כל כך נינוח היה באוויר, שפרחה מראשי העובדה שאני המארחת, ובעודי מאיצה בך לשבת על אחד הכיסאות, מיהרתי להיכנס אל הבית (בליבי הודיתי לאיש שלי שלקח את הילדים להוריו, בכל זאת, לא רציתי לקלקל את הרושם הטוב שעשיתי עליך…) והבאתי צלחת עמוסה ענבים ירוקים שמנים ותאנים בשרניות, מתפקעות, "תשתה משהו קר?"
"אולי אחר כך… איריס צריכה לבוא, לא? נחכה לה."
"אינשאללה… " עניתי ותהיתי אם איריס תיראה כמו בתמונה הקטנה בפינה הימנית העליונה. לפעמים היא מחליפה אותה, אבל בכולן היא תמיד נראית מהורהרת. "אז מה?" שאלתי, "מהדורה שנייה?"
"מהדורה שנייה." צחקת.
ואז נכנסתי אל הבית, שוב. ושלפתי את הספר שלכם, ושבתי אל המרפסת, ובעודך כותב לי את ההקדשה, שמענו את המכונית של איריס נכנסת לחניה. "ראית?" תורי לצחוק, "בדיוק בזמן. (טרופות)"
כמו בדמיון מודרך, איריס , דמיון המממש מציאות איזו אופטימיות חמה ואוהבת
וכיף שם על המרפסת אפשר להצטרף?
חנה מקסימה, את הראשונה! אני אכשיר את כל הכלים… אני אכין לך עוגת תאנים… אני… מה לא? אישה יקרה, רק בואי.
ואני כבר מקנא על הרומנים האומנותיים העתידיים המתרקמים מאחורי גבי או נכון יותר, לפני פרצופי. וכדי שלא תהיינה שתיים על אחד, אני מציע להצטרף מה גם שבאוגוסט חל יום הולדתי ונראה לי שאני ראוי לא פחות ממשה שכן יש לי זקן אני כותב שירה וגם גר בטווח הרקטות של חיזבאללה…
אגב, החל מאתמול גם אני חי על זמן טרופות
ושותפות גורל נוספת שנשכחה – מגורים סמוך לשבר הסורי אפריקאי המועד לפורענות מתישהו בין עוד רגע לבין עוד אלף שנים.
אהוד אהוד יקירי,
אל דאגה, שום שותפות אומנותית, אך מפגש רעים להתרועע, ואם אתה שואל אותי, (צריך לשאול את משה של הפוסט, ואת מוש שלי) אפשר להחליט על פגישת מחזור בננית… אני מארחת בחדווה!
נפלא, הרעיון והבצוע והעתיד, אפשר גם לבוא??:)
חני יקירתי, כמו שכתבתי לאהוד וחנה, הרי בזה אני שמחה להכריז על מפגש בננות על ענבים תאנים… ואולי בננות… (לא זוכרת אם זאת העונה.)
נשיקות. בשמחה בשמחה.
אה. ונוף יש מספיק לכולם!
איריס אליה היקרה
א. החזרה לעתיד בהחלט נראית מבטיחה, עסיסית, ממש כמעט אחרית הימים – פעמי הגאולה – אהבתי
ב. לטעמי עלינו לשכלל את הז'אנר, כמו למשל: איריס, זוכרת שהבטחת ענבים על מרפסת ביתך בקיץ? ואת אומרת: חזור לאחוריך משה, ואני מסתובב לאחור ורואה את שנינו יושבים על המרפסת, זוללים ענבים ומתבוננים באליהו נלחם בנביאי הבעל. יעל לאחר שתוקעת יתד בראשו של סיסרא, מצטרפת אלינו ואומרת: תראו תראו את כל הבננות הזמנתם ורק אותי לא, ואת אומרת לה אבל את מן העבר ואנחנו זוכרים רק מי ומה שיהיה בעתיד את שאר הדברים שאמרת אי אפשר לשמוע כי שריקת הקטרים של רכבת העמק מחרישה את אוזנינו:))
ג. וואו, לא תיארתי שהמפגש יהיה כזה מוצלח עם כל כך הרבה אנשים:))
משה יקירי, יעל? סיסרא? תזכיר לי… הם היו הפיינליסטים של "האח הגדול"?!? באמת לא הייתי בארץ… מי לקח את המיליון?…
אליהו? וואלה? שקט שקט אבל…
טוב, יקירי, עלי המקום והשתייה, (מבטיחה להשאיר רק את הילדים הייצוגיים, זה אומר את שני הקטנים…) תלמה תביא סלט, ריקי עוגת בננות, נועם את שבא (אה, נועם? לא חשבת על זה…)
ועליך, משוררי, התוכנית האומנותית!
נשיקות וחג שמח. ניפגש על המרפסת בפורום קצת יותר מורחב משחשבנו.
איריס את כל כך מיוחדת. תענוג
מירי נשמה. את כל כך טובה אלי שזה תענוג.
אז סגרתם על אוגוסט 2010 ?
אפשר בבקשה פרטים מדויקים יותר 🙂
את כותבת מקסים איריס , את רחוק אבל רואה נורא נורא קרוב 🙂
ולדעתי העוגה שצריכה לעלות על המרפסת היא ללא ספק עוגת בננות !
ריקי יקירתי, בטח. כמובן עוגת בננות… (איפה באמת אמיר? הוא מביא את הקפה. לא ככה אמיר?) יש לי הרי מתכון מעולה שבפעם האחרונה חירפן כמה טרולים… טוב. נו. אני לא אעלה אותו שוב:):)
מחכה לך מאד ריקי יקרה. באמת ננסה לעשות את זה.
אז מה להכין, איריס'קה? סלט? עוגה? אני צריכה לדעת מראש. לוקח לי הרבה זמן להכין וגם למצוא מה ללבוש 🙂
תלמתי, אישית אני בעד סלט. את יודעת, ירוק זה מרזה… הי אז אולי תלבשי את החליפה הירוקה? אני בטוחה שאת יפהפיה בנאטוראל.
וברצינות. בחיי שנעשה את זה.
חג שמח וירוק יקירתי בהירת השיער, אור בשמי הבלוגייה.
איריס, איזה רעיון! עושה קצת סחרחורת. מצאו חן בעיניי התיאורים של האירוח, הגפן, הרכבים המזמזמים (ואני רגיל לראות את אלרואי או קריית חרושת דווקא מהכביש ההוא).
אבל –
באוגוסט 2010 טלפונים ניידים שהמצלמה שלהם נותנת רזולוציה של חצי מגה יוצבו אחר כבוד ליד קטר רכבת העמק, שם למטה, ליד שלט שמסביר למה הם שימשו:)
תגיד נועם. מה נהיה? נראה לך שתשקיף על המפגש מהכביש? נראה לך שניתן לך לגווע ברעב בפארק הקטר? נראה לך שניתן לך להשאיר את מלכת שבא בבית?!?
יאללה יאללה כמו שאומרים.
ובהיותך מכין פנקייקס מעולים ולא שרופים (כמוני) אנחנו בונים על עליך על הקינוח.
חג שמח יקירי ונשיקות לבתך.
"זיכרון עתיד" – איזה צירוף מילים נפלא! וגם כל מה שבא אחריו. אפשר להקדים קצת את התאריך ?:)
ומעניין, איריס, שבפוסט הזה שלך יש שני מקומות מקסימים שנפשי קשורה בנפשם בימים אלה – זכרון וטבעון.
אני מביאה סלט גזר!
חני יקרה, אם נקדים את התאריך נצטרך לערוך את המפגש על כבש המטוס, כמו שאומרים, ואני צמחונית בכלל… אלא אם הגברים שבחבורה יתנדבו לשחוט אותו…
אבל נראה לי שנרד ממפגש בננות על המטוס, יכולה גם להגרם תאונה אווירית קלה אם אדי המנגל יגיעו לתא הטייס…
(אבל מתה על סלט גזר. מתוק?)
טוב. ברצינות. את וריקי ואהוד וכמובן משה קל"בים. אז נסדר תאריך נוח לכולם, רק תבואי.
חג שמח, התערוכה שלך ניראית מרתקת, המון הצלחה.
גם אני זוכר שבעתיד גרתי בבוסטון ובקרית טבעון וזה יפה נוכל להיזכר בעתיד ביחד כי אני זוכר בנוף ההוא כל עץ וכל סימטה שנשכחה וגם את הנוף שבינתיים מילאו אותו בתים. 🙂
אבל איזה באסה שאתה לא זוכר ת'שם שלך.