שחרחורת סופרת ומשוררת
בגן של איתני, כבר כמה שבועות, חוקרים תהליכי ייצור. אחרי טיול שערכו במסגרת הגן לחווה חקלאית טיפוסית לאיזור, חזר בני בן השש עם לא מעט תובנות לגבי אופן ההכנה של כל מיני מוצרים. איך מכינים חמאה. איך מכינים לחם. איך מכינים סיידר… הם אפילו למדו בגן איך מכינים שמן זית. (כן, למרות חיבתם העמוקה של האמריקאים לתירס ולמטמורפוזות הקולינריות שלו, יש כאן גם שמן זית…. מר ומגעיל, אבל שמן זית.) בגלל שראינו שאיתני מאד מתעניין, ובגלל שאנחנו מחזיקים מעצמנו הורים מעוניינים ומעניינים, החלטנו לקחת אותו לראות איך מכינים סירופ מייפל.
סירופ מייפל, אני מניחה שאת העובדה הזאת רוב האנשים יודעים, מפיקים מעצי מייפל. (אם כי אני לא חותמת על זה. כבר היו דברים מעולם… די להיזכר בשאלה "על שם מי קרוי נתב"ג?" שהופנתה אל כמה עלמות סמינר חינניות, שענו עליה בשתיקה מלווה במשיכת כתף חיננית אף יותר).
התגברנו בקושי רב על מחאות המתבגרת והתת מתבגר שקצו בהשפעותיה הרחבות מידי של תנועת ההשכלה, (תמיד עדיף עוד כמה שעות נבירה ב"ספר הפנים", ככה מוש ואני קוראים לפייסבוק) ונסענו לכפר משוחזר שנטוע בלב חווה חקלאית ענקית, מהחלומות. חזרנו יותר ממאתיים שנים אחורה בזמן, התחקינו אחר אורחות חיי הפילגרמים, הם המתיישבים הראשונים באמריקה, ראינו איך תפרו פעם נעליים, ואיך פירזלו כלי עבודה, איך הדפיסו שלטים, איך קידרו ספלים וכדים…וניפחו זכוכית… ואיך נראה הבנק, והמטבעות של אז, איך נראו בתי הספר של אותם ימים…. מוש ואני מאד התפעלנו (הילדים קצת פחות) ולקינוח צפינו בתהליך הכנת הסירופ. המדריך, בתמונה למטה, הסביר שזאת אינה שנה ברוכת מייפל, בגלל שהלילות לא היו מספיק קרים (!!!) אחסוך מכם את ההסבר הביולוגי הארוך, מה גם שאני לא לגמרי הבנתי אותו… אבל רק שתדעו, שכדי שזאת תהיה שנה ברוכת מייפל, הלילות צריכים להיות בטמפרטורה שמתחת לאפס, והבקרים בטמפ' שמעל 3 מעלות צלזיוס. בקיצור, ראינו איך מחוררים את גזע עץ המייפל, ואיך מחדירים אליו כפיס עץ חלול, ואיך מטפטף המיץ המתוק דרך הכפיס אל תוך דליים קטנטנים, ואיך מבשלים את המיץ, ואיך על האש, מתאדים המים ומתגבש נוזל הזהב. וגילינו (שוב, העובדה הזאת הדהימה בעיקר אותי ואת מוש) שמארבעים דליי מיץ מייפל מכינים בקבוק סירופ מייפל אחד.(!!!) בגלל זה הסירופ כל כך יקר. גם כאן.
התגברנו בקושי רב על מחאות המתבגרת והתת מתבגר שקצו בהשפעותיה הרחבות מידי של תנועת ההשכלה, (תמיד עדיף עוד כמה שעות נבירה ב"ספר הפנים", ככה מוש ואני קוראים לפייסבוק) ונסענו לכפר משוחזר שנטוע בלב חווה חקלאית ענקית, מהחלומות. חזרנו יותר ממאתיים שנים אחורה בזמן, התחקינו אחר אורחות חיי הפילגרמים, הם המתיישבים הראשונים באמריקה, ראינו איך תפרו פעם נעליים, ואיך פירזלו כלי עבודה, איך הדפיסו שלטים, איך קידרו ספלים וכדים…וניפחו זכוכית… ואיך נראה הבנק, והמטבעות של אז, איך נראו בתי הספר של אותם ימים…. מוש ואני מאד התפעלנו (הילדים קצת פחות) ולקינוח צפינו בתהליך הכנת הסירופ. המדריך, בתמונה למטה, הסביר שזאת אינה שנה ברוכת מייפל, בגלל שהלילות לא היו מספיק קרים (!!!) אחסוך מכם את ההסבר הביולוגי הארוך, מה גם שאני לא לגמרי הבנתי אותו… אבל רק שתדעו, שכדי שזאת תהיה שנה ברוכת מייפל, הלילות צריכים להיות בטמפרטורה שמתחת לאפס, והבקרים בטמפ' שמעל 3 מעלות צלזיוס. בקיצור, ראינו איך מחוררים את גזע עץ המייפל, ואיך מחדירים אליו כפיס עץ חלול, ואיך מטפטף המיץ המתוק דרך הכפיס אל תוך דליים קטנטנים, ואיך מבשלים את המיץ, ואיך על האש, מתאדים המים ומתגבש נוזל הזהב. וגילינו (שוב, העובדה הזאת הדהימה בעיקר אותי ואת מוש) שמארבעים דליי מיץ מייפל מכינים בקבוק סירופ מייפל אחד.(!!!) בגלל זה הסירופ כל כך יקר. גם כאן.
מכל מקום, אתמול, כנראה בעקבות הטיול האחרון, איתני התחיל להנחית עלינו "שאלות ייצור" מורכבות, ומורכבות מאד.
"איך מכינים מכונית?"
"איך מכינים מטוס?"
וכשענינו, עבר ל "איך מכינים ברזל?" או "איך מכינים מנוע?" בהיותי מופקדת על הצד היצרני של המשפחה, נאלצתי להשיב לו באריכות ככל שידיעתי משגת, וכידוע, ידיעתי קצרת ידיים…. לא משנה. בדיעבד הסתבר שכל השאלות האלה היו רק ההקדמה לשאלת מיליון הדולר. כי היום בבוקר, עוד בעלי ואני מתנמנמים – מתלחששים במיטה, איתני קופץ ונדחק בינינו. "אמא, איך מכינים ילדים?"
"מה?" אני שואלת וישר חושבת שמזל שהשאלה הזאת הגיעה באיחור של כמה שעות, אחרת היה מקבל תשובה בצורת מצגת חיה, (לגילאי שמונה עשרה ומעלה. לא מומלצת לבעלי לב חלש.) "מה זאת אומרת?"
"תעני לו." אומר לי בעלי הגיבור.
"כן. תעני לי." איתני מחוזק. "איך מכינים ילדים?"
"אולי שאבא יענה…?" אני מציעה. הוא דווקא התמודד בהצלחה עם השאלות של אוריה על ניתוחים לשינוי מין. http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13502&blogID=290
"אבל אבא לא יודע איך מכינים ילדים. רק אמהות יודעות." קובע הילד, כנראה הפמיניסט הצעיר ביותר בעולם. עוד אני מחפשת את המילים הנכונות, אספי, מלך מלכי התזמון, נכנס לחדר. בא להציל אותי. "אמא, אני רוצה שוקו."
"בשמחה." אני ממהרת להתנדב. בדרכי למטבח אני שומעת את מוש מנסה להסביר לאיתני בכל זאת, וההסבר שלו, איך להתנסח בעדינות, נשמע מאד דומה לתהליכי יצור המייפל. אני מנסה לנחם את עצמי שהפעם אני לא מתחמקת…. אני באמת לא יודעת איך מכינים ילדים. אם הייתי יודעת… אולי הייתי מנסה לשכלל ולקצר את התהליך. אולי הייתי אפילו אופה עוד כמה, ובתנאי שלא ישאלו יותר מידי שאלות.
תודה ניר! בהנחה שאתה ניר ההוא, חייבת להגיד לך שהרבה יותר נעים לקרוא חיוך על פני ביקורת כועסת ולא מוצדקת לטעמי על ההתכתבות שלי ושל אחותי לרשת. בין אם זה בבלוג של אמיר אור, שנתן את אישורו לזה, בין אם זה בבלוג של תלמה פרויד, שנתנה גם היא את ברכתה, (ואף הזמינה אותנו לקפה,) ובטח ובטח אם זה אצלי בבלוג.
אני באמת לא מצליחה להבין למה זה הרגיז אותך… אבל שוב, שמחה על החיוך.
זה מאד פשוט , צריך מעט חלבון עוברי
חסידה וחסיד, פה תוכלי לראות אחד שהצליח לי http://cafe.themarker.com/view.php?t=1514577
וגם מה אמר על זה חליל:
ילדכם אינם ילדכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם,
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שיכים לכם.
תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר –
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פנייהם קדימה, לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול.
אתם הקשת ממנה.כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים.
הקשת מבחין בשובל על-פני נתיב הנצח,
הוא, ברצותו, כופף קשתכם
למען חיציו הנורים למרחקים.
התרצו לידיו המותחות קשתכם
כי אוהב הוא את החיצים במעופם,
גם את הקשתות הניצבות דרוכות.
אח. אבנר יקר. נראה לי שאתה בהחלט מכיר את המתכון האולטימטיבי… אולי אתה תספר לנו בייתר פירוט איך הצלחת? תום שלך מתוק ביותר, ועל פניו, מוזיקלי ביותר… תודה על התגובה.
תודה איריסקה , בטוח שאא שלך יודעת לא פחות טוב אם לשפוט לפי התוצאה והאהבה שהיא מקבלת 🙂
צ"ל אמא אמא:-)
איזה כיף של פוסט. קצת כואב לי על העצים את לא חושבת? עכשיו נוריד גם את המייפל…:)
וסליחה בן שש. הגיע הזמן לא??????
אויש מירינקה. גם אני ריחמתי דבר ראשון על העצים, ונזכרתי ישר בקטע מהספר "לאורה" של חנה שלנו, קטע מופלא שבו היא מתארת איך מייצרים את ה"לגבי" סוג של משקה שאם עומד יום או יומיים הופך אלכוהולי כנראה, ומייצרים אותו מחלב הגזע, ושם בסוף התהליך הדקל מת! מת! הייתי המומה. אבל כאן המדריך הסביר לי שהמייפל ממש לא מת, כי זה נקב מאד מאד קטן, בגודל של ציפורן.ולא נותר לי אלא להאמין לו.
וכן. שש זה בהחלט הגיל המתאים, מה גם שאיתני אמור לזכור אותי בהיריון… איכשהו הוא לא ממש זוכר. זה הפתיע אותי. אבל בסוף מוש הסביר לו…
(!) נשיקות יקירתי.
ועוד 30 שנה הוא יסביר לפסיכולוג שהוא גדל בבית של בערות, אפילו ילדים הם לא יודעים איך מכינים! ועל מייפל אין בכלל מה לדבר.
כותבת נהדר!
עוד שלושים?!? נועם מתוק. אתה טוב אלי. אני חשבתי שעוד שנה שנתיים לכל היותר… עשינו גם חיסכון קטן בצד, אתה יודע. זה סיפור יקר, הנפש…
תודה רבה על התגובה, יקירי, שימחת אותי מאד.
באמת :)))))))))))
והכפר מתיישבים הזה נראה כייפי כזה. הייתי עושה לו טובה…
יעלה, חמדתי. תודה רבה. אבל גם אני במתדפקים על דלתות הפוסטים הסגורים שלך. בבקשה לפתוח! רציתי לספר לך שהתחלתי לכתוב סיפור על חמור בעקבות הפוסט שלך…. אח… יעלה יעלה. פליז?
את כותבת שוטף ומרתק, ממש נהניתי, איריסקה.
חומרייך הולכים ומשתבחים לטעמי.
אני מוחה, זאת אירוסית.
קובליו היא איריסקה.
יעלה, אני את שמות החיבה שלי צריכה לומר כמו שהם יוצאים לי, אחרת זה כבר לא זה ..
ונגיד אם פתאם הנחבב מתרגל לשם החיבה שלו, אני לא רוצה להרגיש שמעכשיו אני חייבת לקרוא לו "חבקוקי" ת-מ-י-ד, רק כי הוא התרגל, במקרה כזה אפילו כדאי לחזור לשם הרשמי לזמן מה, עד שיתפוגג ההרגל.
:))
רוניתה, מה זה שימחת אותי. אני ממש שמחה שאת חושבת ככה. וכתבתי לך, אתמול דגמתי כמה פרקים מהספר שלך, ופשוט נקרעתי מצחוק. לדעתי, צריך לשייף מרפקים ולחפש פרוטקציות… ולפתוח טור. לדעתי יתחרה בכבוד רב בסייד קשוע.
ולא צריך להתקוטט בנות, המחובב כלומר, המחובבת, מחבבת חיבה באשר היא חיבה, ולא מתוך חובה. חיבה הרי, היא הבת של האהבה. אז אירוסית או איריסקה או איריסי או איריסתי. ואפילו סתם איריס. העיקר שהיא נאמרת בנעימה חביבה.
הי לא רבים,
אני אמרתי בדיוק מה שחשבתי,
ומאד מאד בשעשוע.
כנראה שבמקרה הזה המדיה העבירה לא טוב את הנימה.
רוניתה מתוקה, הבנתי לגמרי שזה היה בשעשוע, חשבתי שגם אני הגבתי בשעשוע, אבל כנראה שדווקא במקרה שלי לא הובנה הנימה….
לא נורא. בכל מקרה מהספר שלך אני צוחקת, והרבה. פשוט חבל על הזמן.
קטע מקסים איריס מאוד מזכיר את דלית הלגבי מעצי הדקל
והייתי מבקשת לדעת איך יולדים אותם ללא כאב שלא לדבר על כאב הגדילה והצמיחה
חנה מתוקה, בדיוק כתבתי למירי את זה! זה קטע מדהים בספר שלך. חוץ מזה תודה רבה. שימחת אותי מאד.
יצרת בכתיבה תמונה מתוקה ממייפל, ובאמת מי יודע איך מכינים ילדים? או בכלל איך מכינים הכנה? כתוב מצוין, וההומור שלך נפלא
תודה רבה על תגובה מתוקה, חני יקרה.
איתני שלך מקשה את הקושיות בזמן הכי נכון אין ספק שהוא הבן החכם 🙂
והפוסט שלך מתוק יותר מהמייפל
הכפרים האלה שבהם חוזרים אחורה בזמן מרתקים, בארץ היה נסיון במוזיאון הארץ להדגים מלאכות עתיקות אבל איכשהו זה לא פועל (עד כמה שאני יודעת)
ופנייך בתקריב מקסימים ממש
ריקי יקרה, כשהייתי ילדה, וגרתי ביסוד המעלה שבעמק החולה, היה ניסיון לשחזר מלאכות חלוציות ב"בית דוברובין" הסמוך. (עבדתי שם, אז אני יודעת) אני מאמינה שזה עדיין קיים. בעכו, לא רחוק מאולמות האבירים, נפתח מוזיאון מדהים, מכיל אוספים שלא מהעולם הזה…תרמו אותם אנשים עשירים, לא זוכרת את שמותיהם. שם אפשר, בוודאות, לחזור אחורה בזמן, אבל באמת שכל אלו לא מתקרבים לכפר הזה. זה היה כמו סרט.
ותודה הכי גדולה על המחמאה. כבר כתבתי למירי פעם, אני מוצאת אותה הכי מענגת… מה זה אומר עלי? לא יודעת. אבל תודה גדולה!
מילא איך מכינים ילדים, אבל איך מכינים אימהות כאלה? איזו משקיענית. כל הכבוד. פוסט מקסים וגם התמונות הנלוות, איריסתי.
תלמתי, את גדולה. איך מכינים אמהות כאלה?!? נראה לי שאם נדע איך מכינים סבתות כאלה, והכוונה היא כמובן לאימי האחת, היחידה, האהובה באדם, נוכל לדעת… אבל אני חושבת שבמקרה הזה, בהחלט אפשר לשאול גם איך מכינים אבות כאלה. מוש באמת מתוק במתוקים.
נכון תלמה , מה את ערה גם ביום
:-)?
אבנר יקר, את אותה שאלה צריך להפנות אליך, מתי אתם ישנים בדיוק? ולחשוב שאני ישנה מעט…
עובדת מתוך שינה
ואלוהים. אם המוח שלך עובד ככה מתוך שינה, איך הוא עובד בזמן ערות? יהלומים לנצח, תלמתי.
נשיקות לבינתיים. המשך יבוא. הרננתם אותי את וגם העבנר/אבנר/האקדח מת מצחוק.