הגוף שלי השתחרר מהכלא. בשעה טובה.

חזרתי לרוץ.
אחרי שלושה חודשים של דריכה במקום. של דשדוש. של רביצה. (זה ההיפך מריצה, לא?) אחרי שלושה חודשים שמנוחה אלימה וקרת מזג כפתה לי את הגוף, הוא השתחרר. ומותר לו. כבר ריצה את עונשו. (אם כי תמיד טען שהוא חף מפשע…)
שוב דוהרת הרוח בפניו והוא חופשי. שלוח רסן. שוב ניגרת הזיעה במורד הרקות, והסנטר, והוואדי שבין השדיים. שוב חומקים השדיים מהגוֹלְפִים הצמריריים, מציצים אל הרחוב דרך מפתח החולצה האביבית. שוב עושים שרירי הרגליים אהבה עם האדמה. שוב יכולות האצבעות, שנחנקו תחת עול הכפפות, להתפשק ולהתאגרף ולסדר את האוזניות של הווקמן. ושוב מפזמות השפתיים, כבר לא כחולות מקור, שירי פופ אמריקאי בקולי קולות, תוך כדי ריצה, מתעלמות מהמילים הטיפשיות שחוזרות על עצמן וחוזרות על עצמן וחוזרות על עצמן….
הגוף שלי חוזר לעצמו. חוזר אלי.
תוכלו לפגוש אותו בשדרות הארוכות שחוצות את בוסטון מצפון לדרום. תוכלו לראות אותו מתנשם סביב האגם הסמוך, שמימיו גם הם קיבלו שיחרור (על תנאי) וגם הם חוזרים למצב צבירה זורם יותר. מהיר יותר…

שלשום כתבתי לסיגל, שהייתה חולה, (סיגלי, מקווה שאת בריאה, נשמה) שהדבר שהכי נעים לגלות בזמן מחלה, זה את העובדה שעד עכשיו היית בריא. וגם הפוך זה עובד. תחושת הבריאות והאושר שמלווה אותי בימים האחרונים נעימה לי, ואני מבינה שהגוף שלי היה כנראה חולה. וקרוב לוודאי שיבריא לגמרי כשאך יבריא מזג האוויר.

ככה מרגיש מזג האוויר כשהוא מצונן

שחרחורת סופרת ומשוררת

איריס אליה כהן

הגוף שלי השתחרר מהכלא. בשעה טובה.