שחרחורת סופרת ומשוררת
איתני הכי אוהב את האוקיינוס. יש לנו ספר שכבר מכווצ'ץ' משימוש יתר, עם המון תמונות והסברים על כל מיני יונקים ימיים ודגים ויצורי מים. הוא מכיר את הספר הזה בעל פה. יודע את שמות בעלי החיים, גודלם, אזורי המחייה, יכולות הצייד שלהם ומקומם בהיררכיה הימית. חוץ מזה הוא מצליח להנפיק הסברים אנטומיים ופיזיולוגיים כלליים שמדהימים אותי כל פעם מחדש. (בעיקר משום שאת הקורס באנטומיה באוניברסיטה הייתי צריכה לעבור פעמיים בשל קשיי קליטה קשים) היצורים החביבים עליו, שאת ההסברים עליהם אפילו אני כבר מדקלמת, הם הלוויתן הקטלן, (קילר וויל, או שמו וויל כמו שהאמריקאים נוהגים לקרוא לו, כדי שישמע פחות מפחיד) והכריש הלבן, (גרייט וויט שארק).
ברור שכהורים לאוקיינוגרף לעתיד (טפו. טפו טפו. מה אני צריכה? שכל החיים ישוטט באוקיינוסים?) לקחנו אותו כמה פעמים לאקווריום של בוסטון, שהוא מקום מדהים בכל קנה מידה. אבל שום דבר באקווריום הזה, לא הכין אותנו ל"עולם הים" בפלורידה.
הימים שלפני החופשה בפלורידה התמלאו בשאלות וציפיות וספקולציות, "מה, באמת נראה שם קילר ווילס?" שאל איתן בפעם האלף ואחת, "כן, איתני" עניתי, "ואפילו נראה מופע לוויתנים. דודה סיגי אמרה שזה הדבר הכי מדהים שהיא ראתה בחיים." איתני התקשה להאמין והוסיף עוד אלף שאלות בעלות תוכן זהה, (עם שינויים סמנטיים ותחביריים קלים) אז ענינו, (בלי לאבד סבלנות, למרות שזה בהחלט התבקש) ארזנו, התרגשנו, ועוד קצת ארזנו, דחפנו כמובן את הספר המדובר לתוך המזוודה, והמראנו.
אי אפשר להסביר, (אפשר רק לנסות, זה מה שאעשה!) איזה יצירה פלאית ובלתי ניתנת לתפיסה מתקיימת במקום הזה, שנקרא "עולם הים". אפילו דיסנילנד מחוויר לעומתו. כל מה שאפשר לדמיין, ומה שאפילו אי אפשר לדמיין, התקיים שם. באחד המופעים של הדולפינים, שפשוט רקדו במים לקצב מוזיקה קרקסית כשברקע זרנוקי מים צבעוניים ואורות ואש ומופע זיקוקים של חגיגות היובל שלנו, איתני שאל, "מי מפעיל אותם?"
"מי מפעיל מה?" שאלתי.
"מי מפעיל את הדולפינים?"
"אתה מתכוון, מי מאמן את הדולפינים?"
"לא. אני מתכוון מי מפעיל אותם… יש להם אנשים קטנים בתוך הבטן שמרקידים אותם?" איתני דיבר בשיא הרצינות. הוא היה בטוח שיש לדולפינים מפעילים אנושיים שכאלה, בתוך הבטן. והאמת היא, זאת מחשבה הגיונית ביחס למה שהדולפינים האלה עשו.
גולת הכותרת של "עולם המים", לדעתי זה המקום היחידי או בין הבודדים בעולם שמתקיימים בו מופעים כאלה, הוא מופע הלוויתנים הקטלניים. במופע הזה, נכנסים להיכל המאובזר בבריכה גדולה, מלכי האוקיינוס בכל גודלם האימתני, (בדרך כלל בני משפחה אחת, אצלנו אלה היו אמא ובן) ומחוללים ומענטזים ומדלגים ובעיקר משחקים עם חבורה של מאמנים צעירים. המאמנים, יפים ומוכשרים כאלים, בחיי, רוכבים עליהם, מנשקים אותם, מחבקים אותם, מלטפים אותם… ולרגעים נדמה כי האדם חזק מהטבע. אלוהים, הרי אלו לוויתנים קטלנים! אימת הים. לי, כצופה, זה נראה כמו לפתח שיחה חברית עם עמוד טורנדו מסתחרר כלעומתך. (יש כבר כאלה שעושים את זה?) מדהים. מדהים. מדהים.
טוב, כל החופשה עמדה בסימן חוויות של פעם בחיים, אין מה להגיד. האמריקאים האלה פשוט באמת יודעים לעשות את זה. בכל מקרה, בטיסה מפלורידה לבוסטון, איתני הודיע בעיניים כוכבים, "אני גם יהיה מאלף לוויתנים כשאני יהיה גדול! ואני גם יאלף כרישים לבנים!" (עדיף כבר אוקיינוגרף, מה?) כולנו הנהנו וניסינו לתפוס תנומה. היינו בטוחים שזה יעבור לו. חלפו חודשיים מאז, ולא עבר יום בלי שאיתני דיבר על המופע הזה. על הליוויתנים האלה. על המאמנים שלהם…. ועדיין עיניו נוצצות וההתלהבות בעינה עומדת. ולפני כמה ימים מוש שולח לי במייל את הכתבה הבאה, והתגובה הראשונה שלי הייתה, רק אל תראה את זה לאיתני. אני מניחה שתסכימו איתי.
ועוד קטנה. תודה ענקית לכל המחזקים והמצרים על חסימת התגובות. כבר הסברתי למה. שולחת נשיקות וברכות לימים טובים טובים ואהבה.
ולאיתני, עדיף שיזכור את זה. בכל זאת.
