שחרחורת סופרת ומשוררת
קצת לפני שנרדמתי, הרגשתי שמשהו מעקצץ לי בגב. חשבתי שזה בעלי. אולי החליט לאמץ לו דרכי חיזור חדשות. לא הסתובבתי אליו. הייתי עייפה. אי אפשר לחזור כל הזמן על אותם תירוצים, אבל באמת הייתי עייפה. השתדלתי לא לעפעף ולא למצמץ ולצמצם את הנשימות עד שזה יראה כאילו אני כבר בתוך חלום שקט. אפילו הוא יודע שלא כדאי לשלוף אותי מתוך חלום שקט. זה תמיד נגמר בהרבה רעש. אבל זה לא עזר. העקצוצים נעשו הרבה יותר תובעניים. מחודדים כאלה. כאילו הוא לקח חפיסת עפרונות והחליט לתקוע לי אותם בגב. די כעסתי. זה לא היה מגרה. זה אפילו התחיל לכאוב. הסתובבתי אליו. וראיתי שהוא בכלל עם הגב אלי. לפני שכבר הכנתי נאום שלם גם על זה, (נכון שאני לא טיפוס של כפיות אף פעם לא הייתי. אבל גם סכינים לא בא בחשבון.) גיליתי שהוא ישן שנת ישרים. טוב, שנת ישרים זה לא הביטוי המתאים, כי תמיד, בגלל הגובה שלו, הוא ישן באלכסון. לא משנה. הוא פשוט ישן. באמת ישן. הוא לא יודע לעשות את עצמו. אני מזהה שהוא מזייף שינה לפי הגרוגרת שלו. רוקדת כמו משוגעת כשהוא משקר.
כל אותו זמן העקצוצים כבר הפכו לדקירות ממש. קמתי. העפתי את השמיכה. בדקתי אם הבת שלי לא השאירה לי נעצים על המיטה. היא בגיל ההתבגרות וזה בהחלט לא תרחיש בדיוני. בפעם האחרונה שהיא החליטה לנקום בי על זה שלא נתתי לה לחזור אחרי שתיים עשרה, היא ניקתה לי את האם.פי שאני מג'גגת איתו, והשאירה עליו שיר אחד. רק שיר אחד. ועוד בלופ. ועוד של מיכל אמדורסקי.
אבל הסדין היה חלק וריק.
באותו רגע התחלתי להיבהל. כי בדיוק באותו רגע הבנתי שהגב שלי צומח. כמה שניות וכבר הרגשתי תחושה מוזרה באגן. כאילו חופרים ועודרים בו. נגעתי בירכיים ובישבן אבל לא נתקלתי בכלום. רק שמתי לב שהגוף שלי מאד חם. ממש בוער. לא ידעתי אם מכאב או מהלם. נגעתי בגב, וחשכו ידי. הגב שלי היה מלא קוצים. שפרצו מלמטה. זאת אומרת מהעור והבשר. וזה לא היה משהו סטאטי. הצמיחה הייתה פעלתנית. היה קשה לענפים לצאת מהגב. הרגשתי שהם משתוללים כדי לצאת החוצה.
התלבטתי אם להעיר את בעלי. בזמן שהתלבטתי, שלחתי עוד פעם יד לגב. הפעם כבר הרגשתי את הענפים. ואת העלים. ואלה לא היו עלים מפלסטיק. אלה היו עלים אמיתיים. לחים ועדינים. גיששתי בענפים ומשכתי מהם כמה עלים. כולי רעדתי. כף היד שלי התמלאה בעלים קרועים. בשלב הזה התחלתי להאמין שאני חולמת. יותר נכון מסייטת. אבל העלים ביד היו אמיתיים. לגמרי.
בזמן שצרחתי לבעלי שיתעורר, כבר יצאו לי מהגב ענפים באורך של כמה סנטימטרים טובים. ידעתי שהם כבר די ארוכים, כי קרסתי אל הקיר, אבל לא הצלחתי להישען עליו. הרגשתי כאילו אני נשענת על סברס. או על בוגנוויליה. אבל לא סברס ולא בוגנוויליה ולא נעליים. זה היה דובדבן. עץ דובדבן. בזה בטח שאי אפשר להתבלבל. בפעם האחרונה ששלחתי יד אל הגב היא חזרה אלי מדממת מדובדבנים פצועים. לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע, אבל לא התאפקתי ודחפתי אותם לפה. את כולם. עם החרצנים.
אני חייבת להודות שהדובדבנים שקטפתי מהגב שלי היו אחלה דובדבנים שבעולם.
כל אותו זמן העקצוצים כבר הפכו לדקירות ממש. קמתי. העפתי את השמיכה. בדקתי אם הבת שלי לא השאירה לי נעצים על המיטה. היא בגיל ההתבגרות וזה בהחלט לא תרחיש בדיוני. בפעם האחרונה שהיא החליטה לנקום בי על זה שלא נתתי לה לחזור אחרי שתיים עשרה, היא ניקתה לי את האם.פי שאני מג'גגת איתו, והשאירה עליו שיר אחד. רק שיר אחד. ועוד בלופ. ועוד של מיכל אמדורסקי.
אבל הסדין היה חלק וריק.
באותו רגע התחלתי להיבהל. כי בדיוק באותו רגע הבנתי שהגב שלי צומח. כמה שניות וכבר הרגשתי תחושה מוזרה באגן. כאילו חופרים ועודרים בו. נגעתי בירכיים ובישבן אבל לא נתקלתי בכלום. רק שמתי לב שהגוף שלי מאד חם. ממש בוער. לא ידעתי אם מכאב או מהלם. נגעתי בגב, וחשכו ידי. הגב שלי היה מלא קוצים. שפרצו מלמטה. זאת אומרת מהעור והבשר. וזה לא היה משהו סטאטי. הצמיחה הייתה פעלתנית. היה קשה לענפים לצאת מהגב. הרגשתי שהם משתוללים כדי לצאת החוצה.
התלבטתי אם להעיר את בעלי. בזמן שהתלבטתי, שלחתי עוד פעם יד לגב. הפעם כבר הרגשתי את הענפים. ואת העלים. ואלה לא היו עלים מפלסטיק. אלה היו עלים אמיתיים. לחים ועדינים. גיששתי בענפים ומשכתי מהם כמה עלים. כולי רעדתי. כף היד שלי התמלאה בעלים קרועים. בשלב הזה התחלתי להאמין שאני חולמת. יותר נכון מסייטת. אבל העלים ביד היו אמיתיים. לגמרי.
בזמן שצרחתי לבעלי שיתעורר, כבר יצאו לי מהגב ענפים באורך של כמה סנטימטרים טובים. ידעתי שהם כבר די ארוכים, כי קרסתי אל הקיר, אבל לא הצלחתי להישען עליו. הרגשתי כאילו אני נשענת על סברס. או על בוגנוויליה. אבל לא סברס ולא בוגנוויליה ולא נעליים. זה היה דובדבן. עץ דובדבן. בזה בטח שאי אפשר להתבלבל. בפעם האחרונה ששלחתי יד אל הגב היא חזרה אלי מדממת מדובדבנים פצועים. לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע, אבל לא התאפקתי ודחפתי אותם לפה. את כולם. עם החרצנים.
אני חייבת להודות שהדובדבנים שקטפתי מהגב שלי היו אחלה דובדבנים שבעולם.
.jpg)
גיר ומגזרות נייר על נייר.
יום רביעי זה עוד כמה דקות.
עוד שלש דקות יהיה מחר
לילה טוב
איריס, אני לא חושבת שהוא זקן,
בגוגל כתוב שנולד ב 1952.
ונכון שהוא כותב תגובות על ימין ועל שמאל, לרוב תגובות קשות ולא נעימות.
אבל לדעתי יש עוד כותב, טרול, שנבדל מאמנון בכך שהוא פחות משכיל, ויותר סתם דפוק. השני ההוא נכנס רק בשביל לפגוע, והוא מריר וחמוץ תמיד ומאד שונא נשים. הוא מנסה להתחזות לאמנון, אבל זה לא הוא. כך לפי הרגשה שאני מקבלת מקריאת התגובות ההן.
אני חושבת שאמנון צריך להזדהות בשמו בתגובותיו, כיאה לאדם במעמדו (?) וברמת הידע שלו.
ולפתוח בלוג בבננות, כי ברי שיש לו המון מה להגיד.
אך הגיוני יהיה שנוכל להידבר דו סטרית ומעל השולחן.
רוניתי, ברור שיש עוד. וברור שהוא אינו היחיד. אך תכנסי לבלוג של רן יגיל. זה שחור על גבי לבו. הוא גם לא מכחיש את זה.
וקיבלתי גם מיילים מאנשים שנפגעו ממנו, ממנו בוודאות.
עצוב לי מדברים כאלה.
גם על הנפגעים וגם על הפוגעים.
כולנו ילדים שזקוקים לאהבה.
ויותר מזה אני לא יודעת.
אני חושבת שצריך להביא אנשים לדבר בגלוי ומעל השולחן ולא באנונימיות,
ולמחוק מיידית, אבל מיידית, כמו שאני עושה, תגובות פוגעניות שהן אנונימיות.
וזהו.
להתרחק מהלשונות הרעות ולתור אחר הטוב והיופי.
משהו של הזמן האחרון אצלי.
אל תגיעי בכלל לשיח ושיג עם יישויות אנונימיות כאלה, עשי טוב כמו שאת יודעת, זו דעתי.
את מתוקה 🙂
מחבר: ליאת גורן
תאריך: 19/09/05 09:18
אחד הכתמים באישיותו רבת הפעלים והכישרון של פרופ' גבריאל מוקד הוא היותו חבר של ———–
אמנון נבות, שאותו הוא משבח בריאיון ב"אימגו". נבות, שבזמן שהיה מבקר פעיל כינוהו "נבוט", הוא
אדם ————-. הוא פיתה קבוצה של צעירים תמימים, חלקם כשרוניים אך עדיני
נפש ובלתי מסוגלים להתמודד עם עול החיים, סיפר להם שהוא יהפוך אותם לסופרים, גזל הון
ממשפחותיהם והפך אותם לכעין כת הסרה למרותו. אף לא אחד מהם הפך לסופר של ממש.
הוריהם של אותם צעירים שנבות "סימם" ניסו לתבוע אותו למשפט, אבל הוא, הערמומי, יודע היטב שרק
אנשי הכת שלו יכולים לתבוע אותו, והם לא יתבעו אותו כי הוא מחזיק אותם קצר.
על אדם כזה צריך פעם לכתוב כתבת תחקיר אמיתית
מדוע נלחם מוקד לתת לנבות את "פרס ראש הממשלה", לאדם שאינו זקוק לכסף? למוקד הפתרונים.
http://www.e-mago.co.il/phorum/read-6-19124-19114.htm
יפי 6/6/07 ( 2007-06-06 15:59:29 ) בתגובה לליאת גורן,
נרעדתי בקוראי כי האיש שקשה לי לקרוא בשמו, אמנון נבות, קיבל את פרס ישראל לספרות ב2002.
אני אם לבת שהשתתפה באותה קבוצה תמימה וגזל את ליבה נפשה וכספה.
לשמחתינו הרבה הצליחה להתנתק ולחזור למשפחתה האוהבת והתומכת.
אם את רוצה לדעת יותר על אמנון נבות, את מוזמנת להתקשר
לפרופ´ גרשון ברין מאוניברסיטת ת"א, שבנו הוא אחד מ"בני החסות" של נבות.
פרופ' גרשון ברין
יצירת קשר
דוא"ל brin@post.tau.ac.il
בנין רוזנברג חדר 118
כתובת למשלוח דואר
פרופ' גרשון ברין
המגמה למקרא
החוג ללימודי התרבות העברית
הפקולטה למדעי הרוח
אוניברסיטת תל אביב
רמת אביב, ת"ד 39040
תל אביב 69978
דרוקר ושלח מחכים לסיפורים שלכם!
עודכן 14:10 22/06/2009
חדשות nana10
רוצים להיות המקור הבא? יש לכם סיפור יוצא דופן, חשיפה מטרידה או מידע שעשוי להוביל לתחקיר? שלחו אי-מייל למערכת התוכנית. המקור משודרת מדי יום ראשון בשעה 21:00
לשליחת אי-מייל: hamakor@nana10.co.il
מספר טלאול להודעות: 052-9995566
רני מחק. ואת?
אומרים אמור לי מי החברים שלך ואומר לך מי אתה.
החבר של רני הוא אמנון נבות שעליו מעיד אמנון כחבר נפלא. רני מאפשר לו להכנס בך ואת חושבת שרני נפלא.
רני מאפשר לו להכנס באליענה והיא חושבת שהוא שנון וחכם.
בנואשות פאטתית מנסות למצוא בגברים הגינות. הגינות, עד שזה נוגע לחברים שלהם. הם בהגנה ואתן בתמימות וכולם ביחד מאפשרים לאנשים כמו לאור ונבות להיות. קפיש?
לא מספיק להוקיע את הנגע הזר מתוך החברה במכתבים גלויים. צריך להעמיד את 'החברים של' במקומם שיבינו את התרומה שלהם לפשיית הנגע בחברה.
וכל עוד 'לחברים של' אתן קוראות אנשים נפלאים אתן מאבדות נקודות בצעקה.
הכותב ביקש שלא יתפרסמו תגובות
תעשו לי טובה ואל תסחבו אותי לבלוג. בחיי. אני מנסה לכתוב. מספיק קשה לי לא להגיב אצל רני. ואם הצלחתם לקרוא כל כך יפה, אז זה אומר שבטח הצלחתם לקרוא גם את השורה הממורקרת.את כל המחשבות וההגיגים של כולם אני אקרא אצל רני. מבטיחה.
לאיריס אליה ולמגיבים:
אנא הציצו בפוסט של רני יגיל על יצחק לאור והבהרתי שם דברים אחדים לקראת סוף הפוסט.