שחרחורת סופרת ומשוררת
טוב, אז זה זמן טוב לצאת מהארון. הנה, תלמתי. אני אחרייך. ואולי אחרי תהיינה עוד.
כמו כל בחורה, ואת זה אני אומרת בנחרצות, עברתי כמה וכמה הטרדות מיניות בחיי. במובן הרחב של המילה. מי שחושבת שלא עברה, אז אשריה. אני חושבת שהעניין הזה מקועקע בתרבות הקלוקלת שלנו, בה אדם דוגמת מושא הפוסט הקודם שלי, הוא אחד מגיבוריה, ויותר מזה, כפי שכבר כתבתי, היה אחד מגיבורי.
לפני שאספר, אני חייבת לכתוב שככל שאני חושבת על זה, והלילה האחרון סיפק לי הרבה זמן למחשבה, מדהים אותי איך היחידה שנשארה עם תחושות בושה ואשמה איומות, זה ברור, היא אני. הקורבן. ובל יבואו הנה שונאי נשים, שלאחרונה רוחשים במטע כעדת יתושים מורעבים, ויגידו: די כבר עם ההתקרבנות הנשית. כי בין אם היה אשם תורם אם לאו, ובין אם נשים צריכות לערוך בדק בית, (אני חושבת שביקורת מבית ומחוץ היא הכרח) הקורבן הוא קורבן הוא קורבן. נקודה.
הפעם הראשונה הייתה בכיתה ה' או ו'. נסענו, שתי בנות כפר תמימות ויפות לעיר ה"גדולה", הלא היא קריית שמונה, שכנתנו מצפון. לא זוכרת מה בער לנו להגיע, אבל הפרנו את אחד הלאווים הראשונים שניחתו עלינו מאז הורשנו לנסוע לבד, והחלטנו לעצור טרמפים. עודנו עומדות בצומת שדה אליעזר – יסוד המעלה, (כור מחצבתי) ומניפות יד בתורנות, יד אחת בלונדינית, יד אחת שחורה, עוצר לנו ג'יפ צבאי. "יש" אני מתרגשת, "זה חיילים!"
מסתבר כי לא חיילים, אלא חייל, ולא צנחנים או שייטת, מושאי חלומותינו, אי אפשר להכחיש, אלא מ"גב. ושתינו נדחקות לקדמת הג'יפ, ליד הנהג. כן. ליד הנהג. כן. בורות וטיפשות, גם את זה אי אפשר להכחיש, (לעניין האשם התורם המוזכר לעיל ושנדון בהרחבה בפוסטים של אליענה ויעלה), באמצע הדרך אומר לנו המ"גבניק, "רוצות לראות משהו?"
מסתבר כי לא חיילים, אלא חייל, ולא צנחנים או שייטת, מושאי חלומותינו, אי אפשר להכחיש, אלא מ"גב. ושתינו נדחקות לקדמת הג'יפ, ליד הנהג. כן. ליד הנהג. כן. בורות וטיפשות, גם את זה אי אפשר להכחיש, (לעניין האשם התורם המוזכר לעיל ושנדון בהרחבה בפוסטים של אליענה ויעלה), באמצע הדרך אומר לנו המ"גבניק, "רוצות לראות משהו?"
"מה?" אני שואלת ומחייכת. מאז ומעולם הייתי חייכנית וחביבה, עובדה שתתברר כהרת אסון בשני הסיפורים הבאים.
הבחור, בן שלושים לערך, עם מבטא ערבי, מחייך אלי בחזרה, "תמונות יפות… עבודה שלי!" הוא אומר בגאווה.
הבחור, בן שלושים לערך, עם מבטא ערבי, מחייך אלי בחזרה, "תמונות יפות… עבודה שלי!" הוא אומר בגאווה.
"בטח!" אני צוהלת, "גם אני מציירת! אני מאד אוהבת לראות עבודות של אחרים." והבחור היצירתי, לא חולפת שנייה, דוחק יד אל מתחת למושב, ומוציא מעטפה צבאית. "הנה,קחו! תמונות מאד יפות, תעבירו ביניכן."
זה המקום לספר, מביך ככל שזה ישמע, פוריטניות הייתה נחלתי מילדות. כל חיי ידעתי שלושה גברים, והפעם הראשונה שלי הייתה בגיל עשרים ושתיים. המסקנה הדי מתבקשת היא שבחלק הארי של חיי, בטח עד אז, לא ראיתי איבר מין זכרי.
אז אנחנו פותחות את המעטפה, ומוציאות את ה"עבודות", ולעיננו בנות התשע או העשר המשתאות, ניבטים גברים ונשים עירומים כביום היוולדם, בכל מיני תנוחות ופוזיציות שאין להכביר עליהן מילים. וברור שלא היה לנו מושג מה זה אורגיה, אבל זו הייתה אורגיה. והתמונות היו מאד נועזות, גם במושגים שלי היום, (לצערי ניחנתי בזיכרון וויזואלי משובח.) נועזות, בלשון המעטה. והבחור הנפלא שישב לשמאלנו כיכב בהן.
"מה זה?" אני מגמגמת אליו, אבל לא מעזה לרגע להעיף לו את התמונות בפרצוף או לזרוק איזה קללה לתוך האוזן הפדופילית משהו, או לסמן לחברתי לפתוח את הדלת תוך כדי נסיעה ולהימלט על נפשנו, האפשרויות האלה הרי כלל לא עולות על דעתי.
"יפה נכון?" הוא מחזיר לי בשאלה.
"לא יודעת." אני עונה. זה לא יפה לדעתי. וזה מפחיד אותי. וזה מגעיל אותי. ויותר מזה, אני מגעילה את עצמי שאני ממשיכה לעלעל בתמונות.
"אתם רוצות גם? אני יכול לצלם אותכם ככה. זה ממש סבבה."
אני שותקת ומחזירה לו את התמונות, וכבר בכניסה הדרומית לקריית שמונה אני מבקשת ממנו לעצור. "מה?" שואל הבחור המקסים, "לא אמרתם שאתם צריכות לתחנה המרכזית? אני יכול להביא אתכם עד לשם…עד איפה שתרצו."
והתנצלויות. יש לי עוד שני סיפורים באותו נושא, אבל הבטחתי לעצמי לחזור למשהו שאני כותבת, אז אני מצטערת שלא אפרסם אותם בזמן הקרוב, ומצטערת שאני חוסמת לתגובות, חוץ מהתגובה של תלמה, שהייתה כמובן הטריגר. אני חושבת שזה עניין מוסרי יותר מתראפויטי, להעלות את הסיפורים האלה על הכתב. ומצטערת שבזמן הקרוב אתאדה מהמטע, (אלא אם עוד פרשה תצליח להוציא אותי מפוקוס), ומצטערת שאני לא מגיבה, למרות שבהפסקות המתודיות שאני עושה לעצמי אני כל הזמן קוראת.
איריס אמיצה!!! חיבוק ענק על הפתיחות ועל פתיחת הארון. כפי שכתבתי בפוסטי אמש, אני משוכנעת שיש בננות שתוהות ממש ברגעים אלה, אם לפתוח את ארון הבלהות שלהן גם. והנה את העזת. וכל אחת שעושה את זה, באומץ ובפתיחות, תתרום את תרומתה הצנועה לביעור הנגע. או לפחות להקטנתו. וסיפורי טרמפים??? חכי חכי, אם אצליח לפתוח עוד כמה ארונות חלודים. והעיקר: אם אצליח לגייס עוד כוחות גם לזה. ושמת לב כמה 'יצירתיים' הם המטרידנים? אם לא, עייני בסיפורה של איריס אליה 🙂