שחרחורת סופרת ומשוררת
כבר כמה זמן שאני חולמת על שלג צבעוני. (מסיבות די ברורות, אני מניחה…) באחת התגובות ללוסי אלקויטי כתבתי לה את זה, והיא, מקסימה, השתעשעה ושלחה לי את התמונות האלה:
.jpg)
ככה נולד הסיפורצ'יק הזה:
זה עוד יום של חורף, לבן ואפור. שלג וגשם ורוח וכפור. בררר…ר…ר… אי אפשר להאמין איזה קור… אם רק מוציאים את הגוף מהפתח, הופכים תוך שניות לאנדרטה של קרח. אם חולמים אך לרגע, על טיולצ'יק בטבע, הופכים בשבריר לקרטיב בלי צבע. או לבובת שלג קפואה, זבת לחי וחוטם. או לפינגווין אומלל שחזר מהקוטב. השיניים נוקשות. השערות מתקשות. הלחיים מתייבשות. השפתיים מכחילות. העצמות מייללות… בקיצור, קור כלבים, כמו שאומרים…
למרות שכלבים בכלל לא קרים.
וכבר מהבוקר אני מודיעה, "בטלים ומבוטלים כל אישורי היציאה. צר לי וקר לי, אבל אין הנחות. אפשר, כמובן, להתריס ולמחות. אבל חבל על הזמן… שלי לפחות. לא תועלנה כאן שום צעקות או צרחות."
אז יושבים בסלון, ילדי ואני. אסף לשמאלי. איתן לימיני. רואים טלוויזיה, את אותן תוכניות. בין לבין, זוללים עוגיות. בכמויות ענקיות. (זה ידוע שבחורף הכי הכי קל להעלות במשקל. הגוף שלנו טיפשון ותמים. הוא חושב שאם יאכל הרבה, ירגיש יותר חם ונעים.) קצת מדברים. הרבה מתווכחים. (כשצפוף, הרי, תמיד מתגלעים חיכוכים.) פתאום אני קולטת בזווית האישון, התרחשות הזויה בעד החלון. אז אני קמה מהספה. ממצמצת טיפ טיפה. משפשפת אישונים. פוסעת ומתקרבת בצעדים קטנטנים…. בחיי. אני כולי השתאות. זה לגמרי לגמרי תלוש מהמציאות. קשה להאמין. זה באמת לא הגיוני… אבל מהשמיים צונח לו שלג …
צ ב ע ו נ י
צ ב ע ו נ י
אין ספק שזה החלום הלבן הכי דימיוני והכי ססגוני!
רחבת החצר, האפורה דרך קבע, טובלת כולה באוקיינוס של צבע. הדשא אדום. הפרחים בכתום. פתותי ארגמן מכסים את הגן. השיחים סגלגלים. העצים כחלחלים. בוורוד העלים וגם השבילים… הכביש הקרוב, זורח צהוב. הגגות, המקיפים את הגן מסביב, פורחים בירוק, כאילו אביב. הספסל, הערסל, עמודי החשמל… "תסתכלו… תסתכלו! אתם חייבים לראות!" אני מרגישה כמו בארץ פלאות.
שני הבנים לא מתרגשים ולא נרעשים. מעיפים בי מבט, לשנייה ועוד קצת. "רגע" עונים לי ביחד, כמעט.
"אתם לא מבינים! אתם לא מדמיינים…" אבל שני הבנים, כאלה מעצבנים. יושבים על הספה כמו שתי אבנים. "איתן. אסף!.. זה לא יכול להיות… קומו כבר…נו, בואו לראות!" בלי להרגיש בורחות לי דמעות.
"לא רוצים. לא עכשיו. אולי עוד מעט… " איתני פולט ומזפזפ בשלט.
רחבת החצר, האפורה דרך קבע, טובלת כולה באוקיינוס של צבע. הדשא אדום. הפרחים בכתום. פתותי ארגמן מכסים את הגן. השיחים סגלגלים. העצים כחלחלים. בוורוד העלים וגם השבילים… הכביש הקרוב, זורח צהוב. הגגות, המקיפים את הגן מסביב, פורחים בירוק, כאילו אביב. הספסל, הערסל, עמודי החשמל… "תסתכלו… תסתכלו! אתם חייבים לראות!" אני מרגישה כמו בארץ פלאות.
שני הבנים לא מתרגשים ולא נרעשים. מעיפים בי מבט, לשנייה ועוד קצת. "רגע" עונים לי ביחד, כמעט.
"אתם לא מבינים! אתם לא מדמיינים…" אבל שני הבנים, כאלה מעצבנים. יושבים על הספה כמו שתי אבנים. "איתן. אסף!.. זה לא יכול להיות… קומו כבר…נו, בואו לראות!" בלי להרגיש בורחות לי דמעות.
"לא רוצים. לא עכשיו. אולי עוד מעט… " איתני פולט ומזפזפ בשלט.
אני לא יכולה להפסיק להתלהב. עוד רגע ו… מתפוצץ לי הלב. הצבעים מרהיבים. היופי עצום. כאילו קשת קישטה ת'יקום. "ילדים… אתם מפסידים." אני ממש מתחננת. כמובן שבמקביל גם מאד מתעצבנת. אבל איתן איתן בדעתו. אסף, אחיו, בדיוק כמותו. לא מניד אף לא עפעף. "איתןןןן. אסףףףף!" אני ממש מתוסכלת. "לא בכל יום רואים דברים כאלה!"
"אמא , תירגעי." אומר לי הקטן בנחת. (מתי הוא למד לדבר אלי ככה?!?)
"תקשיבו. זה באמת לא הגיוני…. אבל בחיי. זה שלג… צ ב ע ו נ י !!!"
"אמא די. את מאד מפריעה! אנחנו באמצע תוכנית. נו… את לא רואה?"
אני מוותרת ולאיטי מתיישבת. די עגומה ומאד מאוכזבת. זה ממש לא כיף שרק אני מתלהבת. מראה כזה קסום… זה יכול להיעלם כמו כלום. אוף… למה הם לא רוצים לקום?!?
וככה חולפות, אולי, דקתיים. וכמו משמיים… בעצם, זה באמת משמיים, השלג נמס, הופך שוב ל… מים. לאט לאט נעלמים הצבעים. האפור משתלט. השחור שוב מרעים.
ואז, כן, רק אז, קמים הבנים, "נו," הם אומרים האחד לשני, "בוא נלך לראות מה העניינים." אסף הקטן מציץ בחלון. "איזה דיכאון… מה היא (זאת אני) סתם מקשקשת? אני רואה רק שלוליות על הדשא." ובעודו מדבר, אולי מהרהר, מצטרף הבכור, לאחיו הוא אומר. "איזה מעצבנת האמא הזאת… הראש שלה מלא דמיונות… ושטויות." ולי הוא אומר, "זה קצת לא נעים… אבל אמא, אולי את עיוורת צבעים?"
ואז, כן, רק אז, קמים הבנים, "נו," הם אומרים האחד לשני, "בוא נלך לראות מה העניינים." אסף הקטן מציץ בחלון. "איזה דיכאון… מה היא (זאת אני) סתם מקשקשת? אני רואה רק שלוליות על הדשא." ובעודו מדבר, אולי מהרהר, מצטרף הבכור, לאחיו הוא אומר. "איזה מעצבנת האמא הזאת… הראש שלה מלא דמיונות… ושטויות." ולי הוא אומר, "זה קצת לא נעים… אבל אמא, אולי את עיוורת צבעים?"
.jpg)
אכן פלאות 🙂
תודה רבה אמיר יקר. אבל למה יש לי הרגשה, ככה, ביממה האחרונה ובעיקר בשעה האחרונה שאני נמצאת בארץ המוראות?
מישהו מוכן להסביר לי מה עובר פה על האנשים… ובשם איזה עיקרון לא מוחקים תגובות כאלה? חופש הביזוי?
איריס, יש לך ספר ילדים שלם שדחוס בשורות רחבות. מקסים ורק להוסיף איורים!
ואשר לתגובות המבזות (את מי?)
יכול כנראה למחוק אותן רק מי שכתב אותן.
יעלה ואמיר יקרים, הגם שלא כל המגיבים היו שותפים לדעתכם… אושר. זה מה שגרמו לי המילים שלכם והרעיון הזה, שדאג להחביא את עצמו במשך שנים.
אושר ססגוני שכזה, שהחזיר אותי לטקסט ועוד יחזיר אותי ויצבע וימחק ויצבע וימחק עוד הרבה פעמים…. אבל אושר.תודה ענקית.
איזה יופי של פוסט, איריס !!
עשית לי עליז ושמח ופלאי בפנים.
אני מניחה שלוסי שיחקה עם העריכה בתמונות, לא ?
או שמדובר בהשתקפות על חפצים כלשהם ?
כך או כך, השילוב כאן בין הסיפור לתמונות לקור השורר בחוץ לפחות בירושלים, מרווה.
איזה כיף רוניתיני! כל כך כל כך שימחתיני! (אויש. עכשיו העורך שמחווה דעתו יגיד לי שהחריזה מאולצת… טוב. לא נורא.)
תודה רבה רבה.וכן. על התמונות אחראית לוסי, בעבודת מחשב. האמת היא שבזכות ההברקה הזאת שלה, גם אני משתעשעת בשלג צבעוני. בשבוע הבא אעלה.
נשיקות וסופ"ש חדש דנדש.
סוף סוף גם כאן קר.
כשיש שלג צבעוני בראש שום אפור לא יפילך!
מירינק'ה יקירה. אחרי מיזם הצימוקין הגאוני של אנגלמאייר אני הולכת בעצמי על שיווק פתותי שלג לארץ. יהיה לזה ביקוש את חושבת?
יש לי המון דגמים…. אין סוף למעשה.
מה את אומרת, אפשר לבנות על זה כדי לסגור את המשכנתא?
תודה נשמה. סופ"ש עם הרבה צבע אצלכם.
לא מסכים עם אמיר. בעיני זה לא יכול להיות ספר ילדים כי זה מלא אגו וקיטש. חריזה מאולצת וכפייתית ודמות של בוגר שמתיילד. אל מה הילד, ולא של הכותבת, יישא עיניים – אל כותבת שמעמידה עצמה במרכז ונעלבת מזה לא רואים איתה עין בעין? אין פה סיפור באמת אלא רשמים חביבים שנשארים בחזקת החוויה האישית שלא מתרוממת ולא משכנעת. על מנת לשכנע עם כתיבה אישית כזאת על הכתיבה להיות מבריקה ויוצאת דופן. זה לא המקרה פה. רחוק רחוק מזה. כאן לפנינו הגיגים טבולים בדבש.
הרעיון נחמד אך הוא מתאים לערב אמהות ולא לספר ילדים-
שימי לבשאריך קסטנר תמיד כתב על מבוגרים מגובה העיניים של ילדים, כך גם בנסיך הקטן שהוא ספר למבוגרים דרך חכמת הילדים, וגם בהארי פוטר עולם המבוגרים מוצג דרך עיני הילדים.
החריזה לא טובה וכדאי להתרכז בסיפור בלי לחפש חריזה מאולצת-
כדאי גם לחפש משהו שיעלה את העלילה עוד מדרגה – מרגע נפילת השלג הצבעוני ועד שהוא נעלם. צריך להיות עוד משהו שם.
בהצלחה
בוקר צהריים טובים לעורך שמחווה דעתו ולמבקר חסר שם,
אני מגיבה לשניכם ביחד, כי אני חושבת שעמדותיכם תואמות זו את זו. קודם כל אודה שלמרות ההשגות, בולטת העובדה שקריאתכם הייתה קריאת עומק, ולא קריאה מרפרפת, ואני לוקחת את זה כמחמאה גדולה. גם השמות שהזכיר המבקר, הם שמות גדולים, אולי הגדולים בספרות הילדים, וגם ההתייחסות אליהם דרך פוסט שנכתב בהבזק בדיחות בכשעה שעתיים, היא מחמאה. כבר אמרו חכמים, כגודל הציפיות, גודל האכזבות. האם ציפיתם לראות כאן "כתיבה מבריקה ויוצאת דופן…" או משהו שיעמוד בקנה אחד עם הסופרים הגדולים שציינתם?
לא יודעת. זאת באמת מחמאה.
אני חייבת להודות, שכמו שלוסי, השתעשעה ושלחה לי את התמונות, גם אני השתעשעתי וכתבתי את הסיפורצ'יק הזה. מאידך, אני מדגישה, ושוב מדגישה, למען לא יחגגו המלעיזים, כי אני מאד מאד מחוייבת לכל מה שמתפרסם אצלי, ועל כן, אשקול בעיון את הצעותיכם, אם הבינותי אותן נכון. המבקר הציע שאוותר על החריזה, המאולצת, לדברי שניכם, ואוסיף התרחשויות, ואני בהחלט אנסה לעשות כן.
העורך, כך נדמה לי, התאכזב קשות. (אולי בגלל המחמאה של אמיר? אכן נדירה… כבר אגיב אליו) ובכל זאת, האם יש לך הצעה איך לשפר? אשמח מאד מאד לקבלה.
שוב, אני מאד מאד מודה על התייחוסתכם הרצינית והקפדנית. אנא שובו וחיזרו אלי. דווקא בשל היותכם בודדים באופי התגובות.
אני תלמידה מאד חרוצה, מבטיחה.
תאור יפה וחי ,אבל הייתי ממעטת או אפילו מבטלת את הסוגריים הם מכבידים על הטקסט, יש למצוא דרך לשלב את תוכנם בדרך טבעית לגוף הטקסט.
חביב צבעוני ומרנין השלג הזה אני רוצה ממנו קצת
הנה אני יורדת לחצר לחפון מעט לשים בכף ידי ,איריס ,לגרש את האפור המזדחל לכאן בלי שארצה…
חנה מקסימה,
תודה גדולה על הקריאה, על המחמאות וההערות. לגבי הסוגריים, העורך שלי, אני מניחה, היה מסכים איתך. תמיד תמיד נהג להוריד לי אותם. לצערי הרב הוא אינו לצידי, אבל אני מקבלת לגמרי, אכנס שוב לחדר העריכה הווירטואלי, ואנסה להשמיטם מה שיותר. אני מקווה שזה יקל על הקריאה.
נשיקות אישה טובה, וסוף שבוע נפלא.
שלך השלג.
וכבר לא זועק
מהקירות האדומים
ומתרכך
כך, אגוז קטן
ומכווץ כמו אגרוף בבטן
הופך מים רבים
לאישה.
שיר מקסים ארז
תודה חנה!
מצאתי את הצבעוניות מעוררת השראה ושמחתי בה.
אחותנו כבר ישנה… אבל מחר תחכה לה כאן הפתעה.
ארז אחי, אתה מתוק, שכה אחיה. אושר. זה מה שעושות שורות קצרות שמשוררות את הבוקר הקר.
נשיקות.
הפתעה נחמדה ! (((:
מה, ומי שיש לו כלב שצריך לצאת לפיפי, מה עושה?
והילדים, ככה זה אנחנו לא פונקציה…
אין יציאות, לוסי יקירתי. זה כמו בימי מלחמת המפרץ… עושים בדלי שבפינת החדר האטום.
שוב תודה לך, את מקסימה. שימחת אותי מאד עם התמונות המקסימות ונתת לי המון רעיונות.
אירוסית, יש לך פה ספר ילדים, שמת לב? מה דעתך להרחיב גם לתחום הזה ולהתחיל לשלוח דברים להוצאות?
כמה צבעוני ושמח וחמים השלג שלך והמילים שמצירות אותו צבעוני
חני יקרה, איזה כיף שתיקנו לך את המחשב! תמסרי לבכורך וליהיר עם הזנב סוס תודה ענקית ענקית בשמי.
ולך תודה ענקית על המילים החמות.
שלג מחמם לב, איריס. גם אני חושבת שכדאי להמשיך לעבות לספר. אולי לספר מנקודת ראות הילדים? – כלומר, שהם יתארו את אימא ניגשת לחלון ואיך היא מגיבה וכו'? אפילו כ'תרגיל' ואז לבדוק מה מתקבל טוב יותר. כי חומר – יש. והתמונות – מקסימות.
ומכיוון שאת מגלה פתיחות נדירה להערות (אני מסירה כל כובע אפשרי!!!), תיקונצ'יק קטן:
'דקתיים' לא 'דקותיים'.
רעיון נפלא… תלמתי יקירתי! אולי רשומון שכזה, ילדותי וצבעוני?
בחיי שאני הולכת על זה. נשיקות.
והדקתיים תוך דקתיים יהיו מתוקנות. עוד תודות.ועוד.
לגמרי איריס בארץ הפלאות, מתחברת לדמיון שלך ואוהבת מאוד מאוד את השימוש שלך בחרוזים,בעיני דעתי זה נעים לקריאה וסוחף. אם הייתי מתלוננת שחסרים לי שיאים זה היה רק כי הייתי רוצה עוד הרפתקאות בארץ הפלאות הזו שלך, שיהיה לה המשך כי נעים לשהות בה.
ואגב שלג צבעוני, מבחינתי גם אם יהיה שלג מזמר זה לא יגרום לי להתרגש כמו אם יהיה לפתע עשוי מפתיתים חמימים. (שונאת קוררר:)
סיגל, פתותי שלג חמימים? מזמרים..?!?
את השראה, חמדתי. תודה. תודה. תודה הולכת גם על זה.
מקסים. והלוואי עלינו.
תודה רבה, אחת יקרה. ושבת שלום. בטח אצלכם קצת יותר אביבי, מה?