שחרחורת סופרת ומשוררת
מוש ואני היינו תפרנים מאז ומעולם. כמו כל זוג ישראלי ממוצע שלא קיבל זריקת כסף מההורים.
לפני שבע שנים, בשבתון הקודם, הגענו לבוסטון. עכשיו, צריך להסביר למי שלא יודע, מחירי הדיור בערים העשירות של ארה"ב, קרי, ניו יורק, בוסטון, סאן פרנציסקו, אקויוולנטים למגורים במגדלי עזריאלי. (בעצם אני לא יודעת כמה משלמים במגדלי עזריאלי… אני מניחה.) לדירת שני חדרים, משלמים כאן לא פחות מאלפיים דולר. לחודש. לא כולל "יוטיליטיס" שזה חשבונות חשמל וגז שיכולים להגיע עד לשלוש מאות דולר בחודש. בעיקר בחורף. כדי לגור בדירת שלושה חדרים בבוסטון, כמו זאת שאנחנו גרים בה עכשיו, רק כדי לסבר את האוזן, אנחנו נפרדים משלושת אלפים דולר כל חודש, וזה נחשב מציאה שבמציאות.
כל ההקדמה הזאת באה לספר, שאם בארץ היינו תפרנים, אז פה היינו עניים מרודים. לא עשינו כלום חוץ מללמוד ולעבוד. כמובן, שבהתאמה, סרטים והצגות היו מחוץ לתחום. ובכל זאת, בשבוע אחד שלא יישכח כנראה לעולם. הרהבנו לצאת למופע מקהלות גאות שהתקיים באחד האולמות הכי מהממים בעולם. באמת, משהו שלא מהעולם הזה. הכרטיסים הכי זולים היו בסביבות מאה דולר. היקרים הגיעו לחמש מאות. זה היה גם סוג של מופע התרמה, או משהו כזה. לא זוכרת. איזה ישראלית אחת אמרה לנו, שאם מחכים עד הרגע האחרון, אפשר לקבל כרטיסים בעשרים דולר. אז החלטנו לנסות את מזלנו. בעודנו עומדים נוקשים מקור ליד הקופות, מחכים שהעשירים יטלו את כרטיסיהם ויכנסו במבואה המפוארת, המוארת קריסטלים ואור יקרות, אני מרגישה שמישהו נוגע בגבי. אני מסתובבת, ואיש לבוש במיטב המחלצות אומר לי, "הנה, מותק" (באנגלית. באנגלית. אבל אתם לא רוצים שייקח לי שעה לכתוב את הסיפור הזה.) "את רוצה שני כרטיסים?"
"בכמה?" אני מגמגמת.
"בחינם."
"למה?" אני שואלת כמו ישראלית טובה. למה שמישהו יתן לי שני כרטיסים בחינם?!?
"הבן זוג שלי לא יכל להגיע. ולא בא לי להיכנס לבד." הנדיב הידוע עוד טורח לענות לי.
אז אני לוקחת. ושנינו, מאושרים כמו עמי ותמי שראו את בית הממתקים, נכנסים לארמון הזה. ויושבים בשורה השניה או השלישית… עם כל האח"מים. זאת הייתה אחת ההופעות המדהימות שראינו בחיים. (בעיקר בגלל האולם. זה אולם שלא מהעולם הזה.)
אבל בזה לא תם סיפורנו. באותו שבוע ממש, מוש מוזמן לניו יורק, לתת הרצאה. (כן, זאת אחת ההטבות הכי שוות של אנשי אקדמיה). ושוב, אנחנו אומרים לעצמנו. יאללה. בוא נלך לברודווי. אומרים שאפשר להשיג שם כרטיסים בחמישים דולר… ברגע האחרון. בברודווי, זה ידוע, כרטיסים למחזמר לא יורדים ממאה/ מאה חמישים דולר לכרטיס.
אתם תחשבו שאני משקרת, אבל נשבעת נשבעת, שאותו סיפור חזר על עצמו בדיוק מצמרר. אנחנו עומדים ליד הקופות. ושוב מישהו פונה אלי, ושוב מציע לי כרטיסים, ושוב אני שואלת בכמה, ושוב הוא אומר לי "בחינם". ההבדל היחידי היה, שהפעם לא שאלתי אותו למה. פשוט אמרתי לו תודה איזה אלף פעמים, לקחתי ונכנסנו. למחזמר מדהים. "דון קיחוטה."
אמיתי. אמיתי.
וואו איריסקה.
זה סיפור מקסים ומצמרר אפילו.
תראי כמה באים לקראתנו לפעמים כשאנחנו פותחים את הידיים לתת ולקבל.
ככל שאני יותר מאמינה בזה ושמחה, זה יותר קורה.
גרתי עם ההורים פעם באיתקה ניו יורק.
וניו יורק סיטי כל פעם מחדש הדהימה אותנו.
והינו נחשבים עניים מרודים לעומת האמריקאים, אז אני מזדהה עם סיפורך.
(אנחנו הינו מקבלים ארוחות חינם בבית הספר מרוב שנחשבנו מתחת להכנסה …)
יחי העניים !!
הוי רוניתי, לגמרי לגמרי מזדהה עם דברייך. גם אנחנו, בשבתון הקודם, קיבלנו ארוחות חינם לנעמי שלי בבית הספר, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, ושוב, היו לי לא מעט רגעי עוני בחיים, שהרגשתי בכל עוצמתו את המונח, "עוני מחפיר". בחיי. לא יכולה לשכוח את הבושה שהייתה כרוכה בלמלא את טפסי הבקשה האלה. זה עניין לסיפור נפרד. הפעם, זה נחסך מאיתנו. תודה לאל.
ובכלל, זה שיעור מאלף בלהגיד תודה על מה שמקבלים, גם על מה שלכאורה כל כך מובן מאליו.
נשיקות ושבת מתוקה ומבורכת לך.
איזה כיף המתנות האלה מהחיים יש הרבה!
שבת שלום יקירתי
מירי מתוקה ויקרה, אכן כיף צרוף. אני נזכרת בשבוע הזה ומתכפכיף לי הלב.
איריס, אם כך "לא אבדה תקוותנו" …
עושה טוב הסיפור שלך.
תמי מתוקה.אני כל כך שמחה שעשה לך טוב. כי המשפט הראשון שהייתי שואלת אותך זה איך את. איך את מרגישה. ואם לשבריר גילינו יחד את הטוב, דייני.
ובאמת, כבר אכתוב גם לתלמה, אני חושבת שהבסיס של הסיפור הזה הוא טוב לב.
איזה ספור 🙂
איילת חן, כמה אני מקנאה באנשים היודעים להדק ולתמצת. ובכל זאת, איזה?
ועוד סיפור, איריס יקרה:
שתי חברות שלי ניסו להשיג כרטיסים להופעה המאוד מבוקשת של ליאונרד כהן בפארק הירקון לפני מספר שבועות. הן תכננו להגיע לפני ההופעה לקופות במקום, בתקווה שיישארו כרטיסים מוזלים של 'הרגע האחרון'. למרבה אכזבתן לא נשארו כרטיסים. אז הן החליטו לשבת מעבר לגדר ולפחות לשמוע קצת מן ההופעה, ואז ללכת. ממש עם פתיחת המופע עבר במקום מישהו ושאל אותן באנגלית (אולי הוא היה מצוות ההפקה), למה הן לא נכנסות והן השיבו שלא השיגו כרטיסים. ואז הבחור הושיט להן לתדהמתן שני כרטיסים. חינם. לא רק שהן נכנסו, אלא מסתבר שהיו אלה כרטיסים למקומות מובחרים, קרובים לבמה. יכול להיות שיש נוהג כזה שם בארה"ב לתרום כמה כרטיסים בודדים שנשארים? או שזה מקרה פרטי? מה דעתך?
ו'דון קיחוטה' אכן מחזמר מדהים.(ומול הספר בכלל מתגמדות המילים :).
שבת שלום.
תלמה רחוקה ויקרה.
לא יודעת אם שמת לב, אבל יש לי הרבה ביקורת על האמריקאים, כעם, כתרבות. ואני ממש לא חושבת שאני מכלילה סתם.יש פה משהו מנוכר וצבוע ומזוייף. בתרבות. אני כמובן מכירה יחידים מקסימים וישרים וכנים ואמיתיים, אבל התרבות, כתרבות, מאד בעייתית בעיני. ומה אני רוצה להגיד בעצם? שאחד הדברים שאני נדהמת מהם, בימים האחרונים, מאז האסון בטהיטי, זה הגילוי, שאת חלקו גיליתי כבר בעבר, והוא, שיש בהם רוח נתינה נדירה. לחיוב כמובן. וזה גם מושתת בתרבות. יש פה תרבות נתינה והתנדבות שהיא בהחלט מהנפלאות בעולם.מה שהם עושים פה לטובת העם הטהיטי, לא יסולא בפז.
ואני יכולה להסכים עם המסר של הסיפור הנפלא שאת הבאת, שיש פה משהו שרק לעיתים נדירות יתקיים בארצנו הקטנה האהובה ומוכת הרוע.הסיפורים של שתינו,
הדהימו אותנו, אבל יש אפשרות סבירה ביותר שלא ידהימו את האמריקאי הממוצע.
תודה לך, תלמתי, על הביקור ועל התובנה.
מקבלת אותה בהחלט.
הי איריס, איזה סיפור סימפטיקו סיפרת לנו כאן, שמחתי בשבילכם. אלה רגעים קטנים של חסד. לא תאמיני, אבל זה מזכיר לי סיפור שקרה לי לפני כשלוש שנים ואת יודעת מה, בהשראתך אני אעלה אותו פה באחד הימים הקרובים.
נעמי יקרה, תודה רבה. לא היה קורה בלעדייך. זו הרוח הנושבת בין ענפי המטע הזה. כמה אשמח לקרוא את הרוח הנודדת ממך אלי, וממני אלייך.
שבוע נפלא ומלא ברוח טובה.
כשהיקום מרעיף לוקחים ,ולא לשכוח לתת בחזרה
מדהים לגלות איך השפע הזה נובע ולא במקרה
סיפורים יפים על רוח האדם
חשוב להעביר הלאה שבוע טוב, איריס
חנה מלאת חן וחסד ורחמים, כל מילה שלך יצוקה בסלע.ובליבי.אמן ואמן.
ארה"ב היא ארץ הסיפורים ההזוים. מסופר על כליזמר חב"דניק,שלא עבד בספירת העומר והגיע כמעט לרעב. רק מה לקח על עצמו , לקרוא כל יום את כל ספר תהילים. וזאת הייתה קבלה עצמית של שנים. קבלה די מתישה, כי אם לא הספיק ביום התחיל אחרי חצות והתמיד בזה. יום אחד הוא יושב בבית קפה, מובטל על כוס קפה וקורא מה.. תהילים. ניגש אליו פתאום איש ואמר לו, אם אתה קורא את כל זה גם על שמי אני משלם לך עשרת אלפים דולר. כמובן שהוא הסכים והתפרנס מהתרומה כל התקופה ומעבר.
יש על האיש עוד סיפור שאספר פעם אחרת. גם סיפור שקשור לספר תהילים.
ומדובר בסיפורים אמיתים כי האיש חברו של מוטי גל הרב של חב"ד רמת- גן שסיפר לנו אודותיו.
חודש טוב ושבוע מצוין גם שם.
אביטלי. יכול להיות בהחלט, אם כי יש לי אין סוף סיפורים הזויים שקרו לי גם בארץ. אני אלופת הסיפורים ההזויים, בחיי. אולי נעשה לנו מין פרוייקט כזה, שנעלה אותם? הם בסיס מצויין לסיפורים קצרים. כמו החלומות, שאני שוקלת וחוככת בדעתי עדיין אם להעלות.יש בהם, כמובן, הרבה יותר מנפש האדם, מנפשי, המסוכסכת משהו. כתבתי אצל מירי, היו לי שני חלומות מעייפים.. נראה.
נשיקות ושבוע וחודש נפלא גם לך, יקירתי.
זה מאוד מענין, אביטל, אולי תעלי פוסט בנושא?
חנה חנה, והנה, כתבנו את זה לאביטל במקביל.
מדהים, אני אומרת לך, איך מחשבות נפגשות.
זה משמיים אירוסית. צדיקים באים על שכרם. אין פתרון אחר.
יעלה יעלה אחותי. וגם זה משפט גדול. לא מצחיק כמו ההערה שלך אצל נעמי לוויצקי, אבל גדול. איזה צדיקים איזה. רק בשבילך אני צריכה להעלות את הפוסט חלומות שאני מהבוקר מתלבטת אם לעלות.
נשיקות נשיקות.
סיפור מגניב. סנטה קלאוס מחלק מתנות גם לא בעונתו.
יש לי סיפור דומה, אבל שונה מאד. כשטיילתי בצפון אמריקה, הגעתי לעיירה שכוחת-אל בצפון דקוטה, ולאחר שניהלתי שיחות עם המקומיים (שגילו שאני יהודי מישראל) הם בקשו (לא ייאמן)להרעיף עלי מתנות כאילו הייתי המשיח (החל בממתקים בחנות לדברי מתיקה עבור בכרטיס חינם למעין מחזמר רודיאו וכלה בלינת חינם).
אני לא להוט אחר ממתקים, אבל נטלתי חופן מפאת הכבוד ושילמתי עליהם, על הלינה ויתרתי (ולו הייתי חכם דיי, הייתי מוותר על הצעה דומה שניתנה לי בהולנד שנה אחר כך בבית של כומר. היה מוזר) ואת הכרטיס הסכמתי לקבל בהנחה.
מצד שני, כשהגעתי ל – Zion Park (כמה אירוני) במדינת יוטה, זכיתי לאיחולים מסוג "שערפאת יגמור את העבודה שהיטלר החל בה" (ערפאת היה אז בחיים). כך איחל לי סב קשיש בחברת נכדו הקטן, אשר לו הסביר שאני רצחתי את ישוע.
ופארק ציון, אגב, מרהיב ביופיו. השלטים בפתחו קוראים:
Come to reveal south Israel
או real Israel או משהו כזה. ובאמת יש קשר לצבעים של הרי אילת ואדום.
אני יודע שזה רחוק מאד ממקום מגוריכם, אבל יצא לך להיות שם, איריס?
שחר מריו נערי יקירי, כבר כמה זמן שאני חושבת עליך, והנה, עוד סוג של מחשבות (טובות) שנפגשות.
חוץ מזה, האנטישמיות החדשה ישנה בצפון אמריקה בהחלט מוכרת לי והיא מדוברת ומדוסקסת סביב שולחנות החג היהודיים שאנו מסבים אליהם.בעיקר על רקע עלייתה המטאורית של שרה פיילין. השרה פיילין הזאת היא בהחלט סיפור הזוי. זה הסיפור הכי הכי הזוי ששמעתי. לא יודעת כמה בארץ מודעים אליו.
ואיכשהו, בכל הפעמים שלנו כאן, אנחנו מפספסים את היעד שאני הכי הכי רוצה להגיע אליו, וזה הגרנד קניון. בעיקר בגלל המרחק. אני עוד מנסה לארגן את זה.זה לגמרי החלום האמריקאי שלי.
סוף שבוע נפלא.
ואם אנחנו בטרנד של סיפורים הזויים על טוּב לב אמריקאי, אז הנה גם לי יש אחד:
לפני שבועיים נתתי צ'ק לבעלת הבית שלי והנה – הבנק שלי בכבודו ובעצמו החזיר לי אותו!
…כמובן שהתברר אחר-כך שסתם אין לו כיסוי, אבל למה לקלקל כאן את רוח החג?
איריס מתוקה שלי, את מבורכת, ותמשיכי להיות מבורכת גם עם הברכות החמות שלי, סיפור אמיתי, אני מאמינה לכל מילה, ניפלא איזה רגעים של אושר.
אורה יקרה וטובה. כמה אור בברכתך, בכניסתך אלי. תודה תודה תודה מעומק הלב.